מי בא קודם, האדם או האלוהים?
הרי אם לא היה אלוהים, האדם לא היה קיים, אך אם לא היה אדם-
האלוהים לא היה קיים.
"אני באתי קודם" אומר אלוהינו בזעם רב. הרי איך העזתי לפקפק
בעובדה הניצחת כי אלוהינו ברא אותנו לעולם. "אך אם באת קודם,
אלוהינו, מדוע הופעת רק בסיפורינן. אילולא אנחנו לא היית
קיים". בזעם רב קם אלוהינו מכיסא הכבוד והטיח בי רעמים של
עוצמה. "אל נא תפקפקי בי כי אשלח בך ברקים ואראה לך את
עוצמתי!" "הו לא אלוהים יקר שלי, אין אני מנסה לפקפק בך, אני
מפקפקת רק בקיומך". עם מילותיי אלו צעד אלוהינו אליי, פרצופו
זועם וגופו רועד. "את! בת בני תמותה, נערה קטנה! תפקפקי
בקיומי! מי נתן לך את הזכות" "אתה! אתה נתת לי את הזכות
לפקפק, כי אם אתה בראת אותנו, הרי אתה בראת אותנו חושבים,
נושמים, חיים, מרגישים. הרי אלוהים ברא אותנו בצלמו. ואלוהים
זה אתה. אם אתה קיים, אני אינני בת תמותה, אני אלוהים. ואני
יכולה באותה מידה לברוא אותך- כך שאולי באמת באנו לפניך, ואתה
רק מהסה להסתיר." מאז אותו יום, אלוהינו, או בפי הכלל ה' כבר
לא מדבר איתי יותר.
לפני זה הייתי הנביאה האהודה על כולם, ניבאו לי גדולה כמו
למשה, עוצמה כמו של אהוד וחוכמה כמו של אלישע. היום תוכלו
למצוא אותי מוכרת פיסטוקים ליד דוכן הפלאפל של חיים. עוצמה,
חוכמה ותהילה- כבר אין לי. אבל את האמת אין מאושרת ממני.