אלוהים ידע מה הוא עשה שם בשירותים כשיש מסיבה בבית. כמובן
שהבנתי את הדחף של אנשים שלפעמים מעדיפים להיות מחוץ למרכז
העניינים, בייחוד כשכולם מצפים שתהייה שם. הרי כל אחד צריך את
השקט הנפשי שלו מידי פעם, גם אם זה לא הזמן המתאים.
הדבר המצחיק הוא שלא... לא הוא. בחיים לא תיארתי לעצמי שגם הוא
יצטרך להסתגר איפה-שהוא, יצטרך קצת אוויר מכולם במקום לחגוג
ולהתפרע כמו שהוא ידוע לעשות. זה סימן ההיכר שלו, מן הסתם. הרי
לא שיערתי אפילו כשקודם לכן ראיתי אותו מדוכדך, שקט יותר
מהרגיל. אחרי הכל, הוא הגיע למסיבה אצלי עם מטרה לחגוג, אבל
במקום קיבל מכולם מבטים מוזרים מהרגיל, ואני אחר-כך קיבלתי את
התגובות. "מתי הדברים התחילו להתחמם?", בשקט, בצד השני של
הבית. ואני, אני תהיתי איך מישהו שם לב כשכל כך הרבה זמן דברים
לא זזים בינינו ונמצאים באותו מקום. איך מישהו שם לב כשכל
הלילה לא הסתכלנו אחד לכיוון של השני לרגע.
הדלת הייתה פתוחה ויכולתי לראות את הנעליים שלו זרוקות על דופן
האמבטיה יחד עם הג'ינס והרגלים הארוכות. לקחתי נשימה עמוקה
ופתחתי את הדלת עוד יותר, רק בשביל לראות אותו נשען על הקיר
לצד האמבטיה, מבטו מופנה כלפי מטה אך הראש נשען, זרוק על כתף
ימין. הוא שם לב שנכנסתי והרים את מבטו, יחד עם צמרמורת שעברה
בכל גופי באותה שנייה. כך כל פעם שהוא הסתכל עליי עם המבט
התמים בעיניו וחיכה שאגיד משהו.
אזרתי כל אומץ שהיה לי, כנראה היה קצת עודף בשתייה. "להביא לך
משהו?" שאלתי בחיוך, מאולץ כמובן. הוא משך בכתפיו בחוסר כוח,
הסב את מבטו כלפי הרצפה שוב אך הביא את עצמו לענות בכל מקרה:
"לא..." הוא אמר בשקט, אפילו בלחש, עד כדי כך שבקושי שמעתי
אותו. קולו היה יבש ונמוך מתמיד, כך שהחיוך נעלם יותר מהר
משבא.
נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת מאחורי. לא הייתי רגילה לראות
אותו כך, תמיד הוא היה מעמיד פנים שהכל בסדר, רק כדי שאני לא
אשים לב. לא תיארתי לעצמי שהיה כל כך אכפת לו עכשיו.
"הכל בסדר?" לחשתי, קצת בקול כדי שישמע, קצת בשקט כדי שידע
שאני מודאגת. לא רציתי לערב אף אחד שישמע מבחוץ, למרות המוסיקה
החזקה שלא הפסיקה בשעות האחרונות.
שוב, הוא משך בכתפיו אבל הפעם הרים את רגליו והסתובב ב-90
מעלות כך שישב עכשיו על קצה האמבטיה אך מולי. "אתה רוצה
לשתות?" שאלתי שוב, למרות שידעתי את התשובה מראש. הכל כדי לא
לראות אותו כך.
הוא הניד את ראשו בשלילה. "אתה רוצה שאני אביא לך משהו לפה?" -
שוב אותה תגובה. שתקתי לרגע, "משהו?..."
הוא צחק במרירות וענה בציניות. "אני רוצה לדבר אתך אבל אני
לא..." קולו דעך והוא שוב השפיל מבטו. אז הוא סובב את ראשו לצד
שמאל כדי שאני לא אראה אותו, וסגר את עיניו כשהבין שהוא עמד
מול מראה.
הסתכלתי בהשתקפות שלנו במראה, לא יודעת מה להגיד. ניסיתי לקרוא
בשמו אבל בקושי יכולתי לשמוע את עצמי. הוא פתח את עיניו והסתכל
עליי דרך ההשתקפות, אז הסתכל למטה שוב והבחנתי בדמעה ראשונה
שזלגה על הלחיים שלו.
כמעט והתחלתי לבכות בעצמי. בחנתי את הגב שלו, את הכתפיים ולא
יכולתי לעצור את עצמי. כרכתי את הידיים שלי על הצוואר שלו
וחיבקתי אותו חזק... פעם ראשונה שחיבקתי בן. לא הבנתי מאיפה בא
לי האומץ, אבל כנראה שמה ששמרתי במשך שנתיים שלמות בא אליי בבת
אחת. הרגשתי איך שהוא נרתע לרגע אבל מיד הסכים. בחנתי אותו
במראה אבל עיניו ברחו משלי, מידי פעם ממצמצות, מנסות להעיף את
הדמעות מהעיניים הכהות שלו. הרגשתי דחף מוזר לגעת בו, ללטף לו
את הפנים. שלחתי את היד אליו אבל הוא נרתע לגמרי, הוא קם
ממקומו והלך מאחורי.
לא הסתובבתי. הייתי בהלם גמור, לא מההירתעות שלו אלא מהעובדה
שהוא ניסה לומר מה שלא הצלחנו לומר אחד לשני כל-כך הרבה זמן.
בפעם הראשונה לא היינו צריכים להעמיד פנים שאין בינינו כלום
חוץ מידידות תמימה לגמרי. כמו תמיד, הוא הצליח להעביר לי מסר
רק דרך המבטים בינינו.
רציתי לרוץ אליו, להגיד לו כמה שאני אוהבת אותו. הסתובבתי
אחורה אבל הוא כבר לא היה שם. הדלת הייתה פתוחה במקצת, ניגשתי
והסתכלתי החוצה, מחפשת. לא ראיתי אותו.
יצאתי וניסיתי לחשוב מהר על מקומות שהוא יכל להסתתר בהם עכשיו.
פתחתי כל דלת שראיתי, הסתכלתי מסביב, עד שהגעתי לעוד חדר
שירותים ונבהלתי כשראיתי אותו יושב על הרצפה עם הגב אליי.
נשמתי לרווחה, התיישבתי על הרצפה וסגרתי את הדלת מאחורי.
"אתה לא רוצה אותי," אמרתי בפשטות. הוא הסתובב והתיישב שוב,
הפעם מולי עם ברכיים מכופפות.
"אני כן."
"לא, אתה לא. אתה לא רוצה אותי," אמרתי שוב.
"אני כן."
"תאמין לי שאתה לא רוצה אותי."
"ותאמיני לי שאני יודע מה אני רוצה!" הוא הרים את קולו מעט ואז
חזר לשקט שלפני כן. "חוץ מזה, זה לא משנה כי את לא רוצה
אותי."
הרגשתי כאב חזק בלב. שתקתי, לא ידעתי מה לומר. רציתי לצעוק
עליו באותו רגע, לשאול אותו איך לעזאזל הוא יכל לחשוב שלא
רציתי אותו... כל הזמן הזה ששלחתי לו מסרים, כל המבטים האלה
שלפעמים אמרו יותר ממה שהם היו אמורים לומר, ומה שקרה קודם
לכן. לא הבנתי איך הוא חשב שלא רציתי אותו, כי רציתי. מאוד.
כל-כך הרבה זמן שזה כואב.
"אני כן..." עניתי בשקט, מנסה טוב להסתכל לו בעיניים. ידעתי
שאני מסמיקה, ידעתי שהוא ראה איך הסתכלתי על הרצפה, עליו וחוזר
חלילה. אבל לא ממש הפריע לי, כי כאב לי לראות אותו כך. זו
הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בוכה.
"את לא רוצה אותי," הוא לחש. "לא בעדיפות ראשונה, בכל אופן."
ידעתי למי הוא התכוון. הכאב בלב גבר, יחד עם פחד. הוא ידע שכל
הזמן הוא לא היה היחיד בסיפור אהבה הזה, ולמען האמת לא ממש
ניסיתי להסתיר את אהבתי לאחר. רק ממנו, אבל ידעתי שזה היה הזמן
הנכון להודות באמת.
"אני לא אוהבת אותו," אמרתי, מסתכלת על הפנים היפות שלו שהראו
עצב וכעס מוחלט יחדיו. "כבר לא, בכל אופן. הוא גם לא זה שאהבתי
בעדיפות הראשונה."
היה שקט מוחלט בינינו. מחוץ לחדר הרעש היה בלתי נסבל, כולם
צעקו וחגגו עם מוסיקה מחרידה אוזניים. הסתכלתי עליו אבל הוא לא
הרים את המבט מהרצפה. הסתכלתי למטה גם אני, סופרת את הרגעים
כדי לא לחוש את האי-נעימות שבינינו.
"אז למה את לא מראה לי?" הוא שאל לפתע. שוב, המבט בינינו עשה
את שלו. הוא שתק, גם אני. הוא שיחק עם האצבעות שלו בעצבנות,
ידעתי שהוא מנסה לומר משהו אבל לא יודע איך... "אני אוהב
אותך."
הדבר היחידי שקיוויתי באותו רגע הוא שאני לא חולמת. שאכן, הבן
אדם שאהבתי כל כך הרבה זמן סוף-סוף אמר את מה שקיוויתי שיאמר.
הוא הסתכל עליי בציפייה משונה, בפחד. הרגשתי שזה אחד הרגעים
האלה שרק חולמים עליהם, אחד הרגעים האלה שרואים רק בסרטי אהבה
הוליוודיים, בהם שני הגיבורים מאוהבים קשות אחד בשני אבל לא
יודו באהבתם הגדולה עד סוף הסרט. אבל כאן לא היה תסריט, כאן לא
היינו רומיאו ויוליה או משהו קרוב אפילו. גם חדר שירותים לא
היה המקום האידיאלי לבחורה לחוות את הרגע הזה... ידעתי שזה
הולך להיות קשה, אבל ידעתי שזה הזמן הנכון לעשות צעד שלפני כן
לא היה לי את האומץ לעשות.
הסתכלתי לו בעיניים שכל-כך אהבתי. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לו
בשיא הרצינות ובשיא הרגש, "אני כל-כך אוהבת אותך." הרגשתי
מרוצה מעצמי, כי לפי ההבעה שלו שהשתנתה באותו רגע ידעתי שזה
היה שווה את זה.
הוא חייך והתקרב אליי. הוא הסתכל לי טוב-טוב בעיניים וליטף לי
את הלחיים. הרגשתי שהוא רעד, ראיתי שהוא עצבני ומפוחד. רציתי
להגיד לו שזה בסדר, שגם אני מרגישה ככה. שגם אני רועדת מבפנים,
שאני מרגישה שהלב שלי הולך להתפוצץ כל רגע מרוב חוזק
הפעימות... אבל רק חייכתי, והוא חייך אליי.
מכאן ההמשך היה ידוע. עצמנו את העיניים והצמדנו את השפתיים
שלנו יחד, חיבקנו אחד את השני ואז כשנפרדנו הסתכלנו מסביבנו.
"ממש רומנטי החדר הזה, אה?" הוא חייך, צחקתי. הוא שוב חייך...
אלוהים יודע מה עשינו שם בשירותים כשיש מסיבה בבית.


לאחד שכבר לא אוהב - 7 במאי, 2002