גירדתי את כתמי החול היבש על פרוותה של מאדאם וחשבתי לפתע שאני
רוכבת על האמא הכי טובה בארץ. גילגיל אמר את זה לפני כמה ימים
לדין שהתעניין במחיר הסייחה. הוא לא התכוון חס וחלילה,
לכישוריה האימהיים של מאדאם (שהסתכמו, בדומה לשאר הסוסות,
בליקוק הסייחה לאחר הלידה, לתת לה לינוק מתי שהיא רוצה ולצהול
בדרגות שונות של עצבנות כשהיא מתרחקת יותר מדי), אלא לגנים
שלה. אני מתארת לעצמי שאם היו מכליאים בין מאדאם לבין סוס רגיל
ופשוט ללא יחוס לא היה יוצא משהו מיוחד, אבל כשמכליאים בין
מאדאם לבין דובי או סופרים קומאנדר, יוצאים צאצאים משובחים,
אלופי מירוצים.
אריקה בינרסקי, ה"דבר החם" של מסלולי המירוצים בארץ כרגע,
נולדה לפני כשלוש שנים ונקראה על שם מתנדבת שעבדה כאן (קריאת
סייחים על שם מתנדבות, או בכלל נתינת שמות גרועים הוא הרגל
מגונה שנרכש בארווה לא מכבר). אני תוהה עם המתנדבת יודעת
שהסייחה שנקראה על שמה היא אלופת הארץ עכשיו...

יצאנו לטיול, וירדנו בשדות שליד העלייה. בחיים לא ראיתי את
העלייה ככה, ממזרח. תמיד רואים אותה מלמטה, או מלמעלה, או
מקסימום מהבית של, שזה צפון מערב מהעלייה, אבל לראות אותה
לידי, שטוחה כזאת, ולא מרשימה במיוחד, נתן לי הרגשה מוזרה. ריח
מצחין עלה באפי והזכיר לי את פארק הילוסטון. הסתכלתי למעלה
לחפש איזו בריכת גופרית מעיפה אליי את הניחוחות, כשנזכרתי
שריחות כאלה בד"כ מגיעים גם מבריכות החימצון, ושזה בעצם יותר
הגיוני.
עברנו ליד שדה חיטה בשלה, ראשה עמוס הגרעינים מורכן. הרוח גרמה
לשיבולים ללחשש בקול מוזר ולהתנועע מעלה מטה ולצדדים, כאילו הם
עדת שפוטים המשתחווה לאדונם תוך כדי שהם מתלחשים בהתרגשות...
ניר רכב לפניי, שיערו אסוף בפקעת כתומה מאחורי ראשו.
"נו, אז לאן אתם רוצים ללכת?" הוא שאל
האמת שלא היה אכפת לי בכלל, אבל שמתי לב שניר לא אוהב חוסר
החלטיות.
"למעלה," אמרתי בביטחון "בואו נלך למעלה," ועקפתי אותם במהירות
על גב האמא הכי טובה בארץ.