אז אני קצת משוגעת. אמר לי פעם אחד, שעוד לא ראה אף אחד שלא
קצת משוגע כשחודרים לנבכי נפשו.
קצת רוצה יחס. מסתכלת על כולם ומרגישה אותם נועצים בי מבטים.
זוקפת קומה ומסדרת שיער, ובעצם נותנת להם לגעת בבשר הלוהט
שלי.
גם אני יודעת לנעוץ מבטים באחרים. אבל אני יותר ננעצת. זה רע?
וכשהגענו, אני וההוא מהסיפור האחר, רציתי אותו. רציתי תשומת לב
ומגע יד חם. אז נתתי בתמורה, גם. זה רע?
הכל טוב או רע?
ולמה בכלל אני רוצה להוכיח את עצמי? להראות לו כמה אני טובה?
הרי אני יודעת. אני טובה. טובה ומוצלחת. אז למי אני חייבת דין
וחשבון?
איפה חסר לי החלק הזה, בנשמה, שלא השלימו לי? שעכשיו אני מנסה
למלא את מקומו?
הכל מתגמד כשאני משקה אותו. כשאני משלימה אותו ממני, ולא
מהציפיה של אחרים.
אז למה לעמוד כל הזמן בציפיות של אחרים?
ולמה לרצות אותם?
ולמה אני לא מפנימה עובדות שאני יודעת, עקב היותי כל כך חכמה?
מין מתוך אהבה זה טוב, סתם סקס זה רע. הכל סיסמאות. צריך
לחוש.
אבל אני לא באמת חשה, רק עוצרת את עצמי.
אולי זה עניין של הבנה מתקדמת. במקום לא להבין דברים, אני קודם
מבינה אותם, ורק אחר כך חווה. אולי בגלל זה אני יודעת שסקס בלי
אהבה זה רע, אבל זה לא באמת גרם לי לחוש רע? אולי בגלל זה אני
לא משוחררת?
ואולי, בגלל שאני קצת משוגעת, אני לא משוחררת?
אבל למשוגעים מותר הכל.
ולי? הרי משוגעת זה רע. אז אסור לי להיות משוחררת?
ומשוגעת לפי מי? ואילו קריטריונים?
ומהי האבחנה בין טוב ורע?
מה שטוב לי? ומה שרע לי?
אז אני מלאת שאלות. קצת משוגעת, אמרתי לכם.