תמיד אמרו לי שאין לי עתיד, תמיד אמרו שאני אגמור כגרושה
מסכנה, חסרת כסף.
הם אמרו שאני לא אישה של בנאדם אחד, שכל מה שאין לי אני רוצה
וכל מה שיש הוא כבר לא מיוחד בשבילי, את האמת, הם לא כל כך
טעו, באמת כל מה שהיה לי זרקתי ותמיד רציתי את מה שהיה לשכנים
שלי, או יותר נכון- לשכנות.
באחד מערבי הבדידות הרבים שהיו לי החלטתי לטעום את הטיפה המרה,
לקחתי סיכון, לרגע התבלבלתי, עירפול חושים, או לפי השפה
המקצועית- אי שפיות זמנית.
אז נכנסתי לצ'ט, כן כן, מי היה מאמין עלי? הזונה מהקיבוץ, זאת
שעוד לא בת 20 וכבר טעמה יותר מדי מהפרי האסור, הילדה
המקולקלת...
נתתי לי שם, שם יחודי, לא משהו רגיל, כי מאז ומעולם אני
מיוחדת, כי כזאת אני...
נכנסתי לחדר 20 פלוס, התחלתי לדבר עם איזה אחד, בעצם לא רק עם
אחד, אלא עם כמה, אבל אחד תפס אותי חזק.
הניק שלו היה ליאו, ואח"כ התברר לי שהשם האמיתי שלו הוא
ליאונרדו (אח.. איזה שם סקסי..), הוא היה חמוד, רק בן 22, הוא
דיבר כמו בחור עם ניסיון, הוא דיבר איתי גלוי, הוא לא אמר לי
שאני זונה, או איזה "נותנת" שפותחת לכל דחליל. הוא נראה לי אהב
את הניסיון שלי, הוא העריך את הפתיחות שלי, ודיבר איתי בגובה
העיניים, ולא כמו איזה פסיכולוג על ילדה קטנה שהתבגרה מהר
מדי.
בסופה של  השיחה הוירטואלית הסוחפת שערכה כמה שעות (תאמת שאין
לי הרבה שיחות וירטואלות להשוואה, אז זה היה נראה לי משהו טוב
במיוחד) הוא התחנן לבוא אלי לקיבוץ ולאסוף אותי אליו הביתה.
כמובן שסירבתי, בכל זאת, גם חודשים לדבר פה עם בנאדם לא אומר
שאתה מכיר אותו.אבל הוא המשיך להתחנן, הוא לא עזב אותי. מכובן
שזה העלה לי את האגו בכמה שלבים, בכל זאת, הרגשתי כאיל מישהו
מתעניין בי שזאת הרגשה שכבר לא הרגשתי כמה חודשים טובים.
הרגשתי פרפרים בבטן, כמו ההתאהבות הראשונה, לא רציתי להתאהב,
ידעתי כמה זה פוגע. פחדתי כל כך.


                                           

יומים אחרי זה חיכיתי לו בכניסה לקיבוץ, עוד לא מאמינה איך
הסכמתי לו לשכנע אותי.
אף פעם לא הרגשתי כזה פחד מלפני פגישה, מעולם לא דיברתי עם
ליאו בטלפון, כי הוא לא בחור של טלפונים (כמו שהוא אומר), אבל
הוא תיאר את עצמו כבחור שווה ביותר, שעובד כמדריך במכון כושר,
עם פירסינג בלשון ושני קעקועים.
עמדתי בתחנה, עמידה מורטת עצבים, כל אוטו שעבר פחדתי שאולי זה
יהיה הוא. נראה לי שקיוויתי שהוא לא יבוא, "שיבריז" לי
אבל אחרי 10 דקות הגיע אופנוע (אם הייתי מבינה באופנועים בטח
גם הייתי מתארת אותו, אבל בגלל שהידע שלי באופנועים מוגבל, אז,
תזכותכם להחליט לבד באיזה אופנוע מדובר).
האופנוע עצר ליד התחנה ומי שרכב עליו הוריד את קסדה שחורה
מראש.
הוא לבש ג'ינס משופשף ומעיל עור שחור.
מתחת לקסדה היה פרצוף מדהים, עיניים ירוקות-דבש עמוקות שהסתכלו
עלי במבט מקסים, שיער לא קוצי, אבל גם לא ארוך מדי, בצבע
בלונדיני כהה (שטני), היה לו פה מאושר, כאילו שמרוח לו חיוך
תמידי על הפרצוף.
עכשיו הייתי בטוחה שזהו זה, אין דרך חזרה, למרות שלפי איך שהוא
נראה לא היתה צריכה להיות דרך חזרה...
"וואי, את יותר יפה ממה שדמינתי" הוא אמר לי.
נמסתי מהקול שלו, הרגשתי כמו ילדה קטנה שמסתכלת על איזה
סלבריטי מהליווד וכל מה שהיא רוצה זאת חתימה.
"תודה" אמרתי לו בבישנות נראית לעין.
הוא גיחח.
"בואי, תעלי, את לא מתכונת לעמוד שם לנצח, נכון?"
רציתי להגיד לו משהו שנון, אבל הייתי כל כך מהופנטת ממנו ולא
מצאתי כלום להגיד, אז העדפתי לשתוק, שלא יחשוב שאני איזה מפגרת
או מתלהבת.
הוא נתן לי עוד קסדה שבטח היתה על האופנוע (לא ממש הסתכלתי על
האופנוע, היו דברים יותר חשובים בשטח).
"נהג בטוח, אה?" אמרתי לו בנימה צינית מאוד, והנחתי את הקסדה
על הראש.
"שמעי" הוא ענה לי באותו הטון "כל אחד והשגעונות שלו".

                             

היה אפשר לראות את הים מולינו, לא ממש לראות, אלא יותר להריח
ולשמוע את הגלים מתנפצים במזרח. בנינו לבין הים עמד בית ע-נ-ק
שנראה כמו איזה בית מלון מפואר.
"בואי" הוא אמר ולקח לי את היד ביד שלו.
היתה לו יד כל כך גברית, הוא בכלל כולו היה נראה גברי ומלכותי
מאוד.
נכנסתי אחריו, כשהיד שלו עוד אוחזת בשלי, דרך שער ענק (בכניסה
שלו כמובן היה צריך להכניס איזה סיסמא, בכל זאת, חבל על כל
ה"דברי יוקרה" שיש בבית).
נכנסו לבית לבן, עם מלא צמחיה מבחוץ, אבל צמחיה מטופחת. הדלת
כניסה לבית היתה עשויה מברזל. הוא עזב לי את היד.
הבית היה שקט, כשהסתכלתי קצת ימינה ושמאלה קלטתי שפשוט אין
בבית אף אחד.
"מה קרה? רצחת את ההורים שלך?" שאלתי אותו.
הוא הסתכל עלי במבט מבודח.
"השעה רק 12 בצהרים. ההורים בעבודה ואחותי עדין לומדת"
"אז אני נכנסת בתור נוסעת סמויה?"
"אני חושב. אבל אם ממש תרצי תוכלי לראות את שאר המשפחה שלי
מהמקום שבו אני אחביא אותך"
"וואלה?"
"וואלה"
לא ידעתי בדיוק מה אני עושה שם, בעצם ידעתי מה המטרה העיקרית
לבואי, אבל זה היה לי נראה נורא מוזר לבוא בשביל זה, ומעולם לא
באתי למישהו מסוים או למקום מסוים רק בשביל זה, תמיד כשעשיתי
את זה, זה היה לא מתוכנן, זה היה תוספת של משהו אחר, אבל פה זה
היה העיקר.
הבית כולו היה עטוף בשטיח מקיר לקיר, הספות היו לבנות, הבית
היה נראה כמו של אנשים זקנים כי הוא היה כל כך מסודר ונקי.
כל הבית עמד, היתה בו אווירה של חדר מתים. אווירה די מדכאת.

                                     

המים היו קפואים.
קפואים זה אפילו לא מילה. הרגשתי איך אני בקושי מסוגלת להזיז
את הרגלים.
ליאו התקרב אלי.
הוא קירב את הידיים שלו אל הראש שלי, ליטף לי את השיער ותוך
כדי נישק אותי, ממש כמו באיזה סרט אמריקני.
הרגשתי איך העגיל שלו מתגלגל לי בפה, אוי, כמה שהוא מענג.
הוא החליק את היד שלו מהראש שלי לכייון הבטן והחזיק לי
במותנים.
ידעתי מה הוא רוצה, הוא ידע שאני יודעת ושאני גם רוצה.
"בוא נצא" אמרתי "אני קופאת מקור".
פשוט רציתי לעשות את זה במקום אחר, במקום "רגיל".
הוא עשה סימן עם הראש שלנו ויצאנו מהמים.
הוא חיבק אותי בזמן שנשבה רוח קרירה בחוץ.
נכנסו לבית שלו ועלינו ישר לחדר שלו.
הוא סגר אחריו את הדלת והתקרב אלי. אני עמדתי על יד המיטה שלא
היתה רחוקה בהרבה מהדלת, קפאתי מקור, כולי רעדתי, בטח גם
השפתים שלי היו כחולות.
הוא החזיק לי את הראש ונתן לי נשיקה. אבל רק בשפתים.
לאט לאט התקרבנו למיטה, כשאנחנו כמעט כמו בנאדם אחד, מחובקים
לגמרי.
נשכבנו על המיטה, יותר נכון, הוא נשכב עלי.
"את.. את בטוחה שאת מוכנה?" הוא שאל אותי, בקול המתוק שלו...
"כן"  עניתי לו, הייתי בטוחה במה שאנחנו עושים. ידעתי שזה הדבר
הנכון לעשות.
הוא נעץ בי את הסכין, בדיוק כמו שסיכמנו, הוא נעץ אותה פעמים
בבטן, בהתחלה היה מין כאב מצמרר כזה, אבל לאט לאט מתרגלים.
אחרי שניה הוא נעץ בעצמו את הסכין, גם פעמים, כמו שסיכמנו.
שנינו שכבנו שם על המיטה, שוחים בדם של עצמינו, כמו שסיכמנו.