פעם היו מלחמות שאפשר גם לנצח.
פעם האויב היה נלחם ולא טובח.
פעם חייל היה אמיץ ולא בורח.
ופעם הצבא היה מכה ולא סולח.
אבל היום כולנו במלחמה.
אתה יוצא לרחוב ומפחד מהמכה.
מסתכל לכל עבר, בוחן כל אדם.
אולי האויב יכול להיות שם?!

האויב שאינך יודע איך הוא ניראה
והריי אין לו מדים, נשק או סימן אזהרה.
הוא יכול להיות אפילו חביב,
לדבר, לצחוק ולא רק לריב.
ופתאום להפוך את פניו במהירות.
להרוג ולפצוע ולא אכפת לו למות.
העיקר שיהיו הרבה חללים,
לא משנה אם גברים, נשים או ילדים
וזה לא חשוב, חילים או אזרחים,
העיקר שרובם היו יהודים.  

את האויב של היום קשה לעצור.
מסתובב הוא בנינו הלוך וחזור.
נמצא הוא בארץ, מכיר כל פינה
ורוצים גם לתת לו עכשיו מדינה.
מדינה שבה יוכל להסתתר
ושלא נוכל אותו לאתר.
כך הוא יוכל לעשות עוד שמות.
לפוצץ, להרוס ולגבות קורבנות.

ולנו נותר כמו תמיד לקוות,
שלא יהיו יותר מלחמות.
שנוכל פה לחיות בשקט ונחת,
ושלא נשמע עוד על אם מתייפחת.
שבחוץ נסתובב בלי חשש, בגאון.
ולא נפחד פן יהיה פה אסון.
וכולם נחייך האחד לשני,
כשיהיה פה שלום, שלום אמיתי.