בבוקר הוא בא אליי כשבהיתי במראה ואמר, "את כבר זקנה, לירי",
הוא חכך את אצבעו בשיערי הדליל וזה הרגיז אותו עוד יותר.
כשהייתי בת חמש עשרה שיערי היה בצבע בלונדיני כהה, עבה ומפואר.
קרעתי אותו מבדידות, השחטתי אותו מחימה.
בעשרים שנה יותר מבוגר. עשיר. מכוער. הוא אסף אותי מהרחוב,
מאהבה לנער עני כמותי. אהבה כנגד כל הסיכויים. שמתה. הוא אסף
אותי לבית גדול. למכות. הרס עצמי.
כולם טפחו לו על השכם. אמרו שהוא בחור טוב. רציתי להרוג אותו,
להרעיל אותו באחת מארוחותיו. הוא שנא אותי שהבגדים שלי היו
מרטבים מדם.
זרק אותי לרחוב, נגררת. לבית נכנסה עלמה כפופה וצעירה. שיער
זהוב, מעיל טלאים. ישן. זול. כמונו.
הוא חיבק אותה והיא נותרה עומדת. הוא נישק אותה ונגע בה, היא
רצתה ללכת. הוא הכניס אותה אליו הבייתה ונעל את הדלת.
היא תצא משם רק כשתהיה זקנה מידי.
בערך בגיל עשרים ושלוש.