הלכתי ברחוב לשיעור פרטי. מתימטיקה. המקצוע היחיד שבו אני באמת
צריכה עזרה. אבל עזרה יקרה. אני לוקחת שיעורים פרטיים כבר בערך
שנתיים, פעם בשבוע. בסך הכל, מתימטיקה יכול להיות מקצוע ממש
כיפי, אבל ברגע שמבינים אותו. ואני ממש לא הבנתי.
אז הלכתי, יום שלישי בצהריים, דיסקמן, תיק צד עם ספר גדול
וירוק, מחברת משבצות ומחשבון. חשבתי את המחשבות שלי. מאז שאני
ילדה קטנה, תמיד היו לי פנטזיות. ולא כאלה על גן עדן וחדי קרן
מעופפים, אלא סתם פנטזיות יומיומיות כאלה, על דברים שאני רוצה
שיקרו לי. כשאני הולכת ברחוב או לפני השינה, זה הכי חזק אצלי.
בדיוק חלמתי לי על איזה דיסק חדש שאני אקנה ונורא אהנה ממנו,
כשמכונית צפרה ונעצרה לידי. במכונית נהג גל.
גל הוא בחור מהכיתה שלי, חמוד כזה, מצחיק. אני מכירה אותו כבר
שנים ואפשר להגיד שאני דלוקה עליו. אנחנו ידידים, אבל לא
ידידים טובים. יותר ברמה של מכרים. תמיד רציתי שזה יהיה קצת
יותר מזה.
הוא שאל אותי אם אני צריכה טרמפ לאנשהו אולי, ואמרתי לו שלא
יזיק לי, ושבימים האלה של הקיץ, לא הייתי רוצה ללכת כל כך הרבה
ברגל בשמש. מה שבאמת לא יזיק לי, זה קצת זמן לכבוש את ליבו של
גל.
הזהרתי אותו שהוא יצטרך לארח לי קצת לחברה, כי אם הוא מסיע
אותי אני מקדימה בערך בעשרים דקות לשיעור. הוא הסכים ברצון.
ישבנו באוטו שלו ודיברנו מתחת לבניין של המורה הפרטית שלי.
כשנגמר לנו הזמן, הוא שאל מתי השיעור שלי נגמר כדי שהוא יוכל
לאסוף אותי אחר כך ונלך לאכול משהו. חנקתי אנקת שמחה, וקפצתי
על ההזדמנות. כמו שאמרתי, גל הוא בהחלט אדם שאני אשמח להיות
איתו בקשר קרוב. מ א ו ד קרוב.
הלכתי לשיעור, ולא הפסקתי לחשוב על גל, ככה שהייתי מאוד לא
מרוכזת. המספרים שעל מחברת המשבצות נראו לי מאוד מטושטשים,
והשרטוטים נראו בדיוק, אבל בדיוק, כמו העיניים הכחולות שלו.
נו, הגיוני.
כשהשיעור סופסוף נגמר, דהרתי למטה. באמצע הדרך נעצרתי להסדיר
את הנשימה שלי. אני לא רוצה להיראות נלהבת מדי.
הוא חיכה לי למטה עם האוטו. הלכנו לאיזו מסעדה נחמדה באיזור
וישבנו ודיברנו. הוא הזמין סנדוויץ' ואני רק קפה. אחרי הארוחה
הוא הזמין אותי אליו הביתה, לראות איזה סרט וידאו או סתם
לדבר.
אמרתי לו שיקח אותי הביתה להתקלח ואז אני אבוא אליו בערב. הוא
הסכים. אני חושבת שיצאתי די כלה. אני אף פעם לא אוהבת להראות
נלהבת מדי. רק קצת, ברגעים הנכונים. חוצמזה שאני חייבת לראות
אותו כשאני נקיה וריחנית, כי במקרה הלא סביר (?) שמשהו יקרה
ביננו, אני לא רוצה שמשהו כמו שומן בשיער יהרוס.
חזרתי הביתה, עשיתי שעווה מהירה ברגליים, התקלחתי, התלבשתי.
גופיה שחורה, מכנסיים אדומות, קצת צמודות, ומעיל רשת כזה, שאני
נורא אוהבת. שחור. שמתי פס שחור בעיניים, והדלקתי את
הטלוויזיה. חיכיתי חצי שעה ואז הבטתי במראה, חייכתי בהתרגשות,
ויצאתי מהבית לכיוון הבית של גל שגר במרחק הליכה. מושלם.
הוא נראה שמח לראות אותי. התיישבתי על המיטה הגדולה שלו, והוא
שם סרט. קומדיה מטופשת, אפילו לא שמתי לב איזו. צפינו בסרט,
ובאחד הרגעים היותר מצחיקים הרגשתי את היד שלו מטפסת על הירך
שלי. מזל שעשיתי שעווה, חשבתי. חייכתי לעצמי, ועצמתי את
העיניים.
מצאתי את עצמי בתוך גן ירוק ואינסופי. ציפורים צבעוניות צייצו
בכל מקום, והשיחים נראו רוחשים מחרקים חמודים. קול שירה צלול
זרם באוויר ביחד עם ציוצי הציפורים. חד קרן לבן אחד עצר לידי
והציע לי טרמפ.
שיט.
הוקרא בערבמה ה- 40. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.