אחרי שכבר פרסמתי את הסיפור הגעתי למסקנה חשובה מאוד-מה שאתם
הולכים לקרוא זה תסריט ולא סיפור קצר. עמכם הסליחה.

אם אתחיל לספר את הסיפור שלי מ א' ועד ת' אז אני אשבור את שיא
הגינס העולמי בקטגוריית "הסיפור הקצר" כהסיפור הכי ארוך. לכן
החלטתי לתת לכם תקציר...

 קוראים לי אלי, אני יליד שנת 1975, ילד שני במשפחה, יתום,
לומד באוניברסיטה הפתוחה לרופא כללי. מצב משפחתי-רווק.
כל מה שכתוב עד כה נראה די בסדר חוץ מדבר אחד למעשה הקטע הזה
עם "רווק", האמת שנראה לי שזה משפחתי אצלנו, אחי הגדול, קראו
לו דני היה נשוי כמעט פעמים.. רגע, למה אני מספר לכם את כל
זה?
למעשה אני רציתי לכתוב סיפור על דני לפי דעתי הוא היה גיבור,
הוא היה איש חכם ויפה, הייתי חושב פעם שדבר לא חסר לו, אבל
טעיתי. לאחר תקרית כלשהי מצאתי את יומנו המוקלט על קלטת, שמעתי
אותו, ולאחר מכן  שכתבתי אותו במיוחד בשבילכם. לדעתי, כדאי
שאתם תקראו אותו ...    

פתיחה
 מדרגה 97, מדרגה 98, מדרגה 99, זהו. הדבר היחיד שאוכל לומר
זה שהקבלן שבנה את הבניין לא אהב מספרים זוגיים; אם כבר לעשות
99 מדרגות היה אפשר להוסיף עוד אחת שיהיה בדיוק מאה, טמטום
מוחלט.
בניין רב הקומות עמד באחת השכונות החדשות והיקרות של לאס וגאס
(לא קשה למצוא כאלה), כל דירה כאן עולה בערך 400 אלף דולר,
דירות גדולות ויפות, קומה וחצי, מלא מרפסות שכולן מכוונות
לבניין השני שנבנה זה עתה, הדלתות רחבות וגדולות מספיק כדי
להכניס את כל הדברים שלי. אמרו לי שהשכנים פה נורא נחמדים
והשכנות בבית ממול גם כן, בבניין גרו בעיקר זוגות צעירים ללא
ילדים וקצת אנשים בודדים, כמוני. מחוץ לבית יש חנייה ענקית,
פרחים בכל מיני צבעים בהירים, עצים יפיפיים ופארק שעשועים
קטן.
מקום מושלם בשביל לפתוח דף חדש.
אני הגעתי לכאן לפני יומיים, אפשר לומר שבאתי בגלל שני סיבות:
עבודה ותחילת דף חדש בחיי.
גרתי לפני זה בארץ, הכרתי בחורה מקסימה שקראו לה שרון, האהבה
פרחה והיינו מאושרים מכף רגל ועד הראש, התארסנו; נורא אהבנו
לנסוע לכל מיני מקומות בארץ, לטייל, אבל הטיול האחרון שלנו
יהיה הטיול שישאר חקוק בזיכרוני.
נסענו לאילת, קראנו לזה "טרום ירח דבש", שכרנו את אחד החדרים
היקרים ביותר במלון הכי מפואר, ציפינו לזמנים  הטובים שיגיעו,
אך הכל נקטע ברגע אחד, בסיבוב אחד, בכתם שמן אחד, בתהום אחת.
שנינו היינו במצב  קשה, הוטסנו לבית החולים הקרוב, ובמסוק
איבדתי את ההכרה התעוררתי רק לאחר שלושה ימים. מגובס כמעט בכל
הגוף. כששאלתי את הרופא מה עם שרון, הוא לא ענה לי, מאוחר יותר
כאשר מצבי הוגדר כיציב הגיע הרופא ואמר "אני משתתף בצערך דני,
אבל ארוסתך הייתה פצוע מאוד קשה, רוב הפציעות היו בראשה והיא
אינה שרדה, אני באמת מצטער". חטפתי שוק, לא הבנתי על מה הוא
מדבר ולמה לעזאזל הוא משקר לי, אך כשהתחלתי לעכל שזו המציאות
השתוללתי, תלשתי את  המכשירים שהיו מחוברים אליי, הדבר היחיד
שרציתי זה למות.
בבית הקברות אמא של שרון מסרה לי מכתב, שתמיד התפללה שלא יגיע
היום שבו המכתב ימסר, היא אמרה שהיא שומרת אותו כבר הרבה שנים,
את המכתב כתבה שרון במקרה שיקרה לה משהו ואני אשאר בחיים.  
הגעתי לבית התיישבתי על הכסא והסתכלתי על המעטפה, עליה היה
רשום  "לדני בלבד", פתחתי את המכתב באיטיות  והתחלתי לקרוא.
"שלום לך אהובי,
מכתב זה אני כותבת לך כי זו היא חובתי, אני רוצה שתקרא אותו
ותיקח את מה שכתוב בחשבון. אני רוצה להגיד לך שאני אוהבת אותך
כל כך, שאני חושבת שלבי יתפוצץ. אני חולמת חלום אחד ששב ומבקר
אותי לילה אחרי לילה, שבו אני עולה לגן העדן, אתה נשאר כאן
בודד ועצוב למטה, ואני צופה בך מלמעלה ומתמלאה גם אני בעצבות.
אני רוצה שתהייה מאושר בהמשך חייך, שבזיכרונך תזכור רק את
התקופה המאושרת בינינו ,"העבר הטוב", שתיסע למקום רחוק מכאן
ותפתח דף חדש, תמצא לך חברה, תתחתן, תולידו ילדים ,וכדי שתמיד
אהיה אתך, לאחד מהם תקרא על שמי.
                                אוהב אותך לעד בכל מקום שבו
אהיה,
                                                           
                         שרון."
וחלטתי לעשות זאת.

השיחה שלפני
  רגע, רגע, אני כבר מגיע, למה לצלצל כל כך הרבה בדלת?
-שלום.
-היי, אתה הדייר החדש בבניין נכון?
-כן זה אני.
-קוראים לי מאי ואני ועד הבית בבניין, ברוך הבא.
-תודה, אני אה... אה... קוראים לי דני ו... אני הדייר החדש
בבניין.
-כן אני יודעת. תשמע באתי לגבי התשלומים לועד. אתה צריך לשלם
לי 50 דולר כל חודש ואם משהו בבית מתקלקל אתה קורא לי ואני כבר
אסדר את זה, בסדר?
-או קיי .
-אז, יאלה, ביי בינתיים.
-ביי.

עיתונאי מובחר
 -שלום קוראים לי דני, אני מחפש את ג'רי קווין, אני העובד
החדש כאן.
-כן, רק שנייה. אתה יכול להיכנס אליו, הוא מחכה לך בקומה
השלישית, יש שם דלת ענקית מעץ, שם תמצא אותו.
-תודה.
  בניין המשרדים של העיתון העירוני "וגאס פייפר" נראה הרבה
יותר מכובד מהבניין שלנו בתל אביב של "ידיעות אחרונות", מלא
דברים מזהב, מעליות עם מראות, חלונות שקופים, ומלא אבל מלא
בחורות.
עליתי לקומה השלישית. למצוא את הדלת הענקית לא הייתה בעיה כי
זו הייתה הדלת היחידה בקומה זו. נכנסתי לחדר, הוא היה ענק, עם
חלונות ענקיים מזכוכית אשר משום מה פונים ל"מכון בריאות"
המרכזי שבעיר, הקירות היו מלאים בתעודות שונות וציורים
מפורסמים של פיקאסו, בחדר עמד שולחן ארוך ובסופו היה עוד
שולחן, רחב וקצר יותר, עליו עמדו המון טלפונים, ניירת. עיתון
הבוקר היה מונח על השולחן. מאחורי השולחן כסא ענק מעור שחור,
נראה כאילו עשן עולה מאחורי הכסא.
-אה.. סליחה.
  הכסא הסתובב ומול פניי ישב איש גדול ושמן, עם עניבה ארוכה
וחליפה מהודרת, הוא החזיק בידו סיגר ונראה למבט ראשון כאיש
עצבני מאוד.
-שלום, בוא, תשב, אתה בוודאי דני מישראל?  
-כן.
-לגבי סידורי העבודה שלך והמשכורת אתה יכול לא לדאוג, אני כבר
סידרתי את זה עם המנכ"ל שלך בארץ, ואת המשכורת תקבל כאן.
-תודה.
-שמעתי שהגעת לכאן לתמיד, לפתוח דף חדש?
-כן.
-אפשר לדעת למה?
-אני מעדיף לא לדבר על זה.
-זה חשוב לי לדעת מה קורה עם העובדים שלי...
-טוב. ארוסתי נהרגה בתאונת דרכים כשנסענו לנופש.
-אה, אני משתתף בצערך.
-תודה.
-טוב, בוא תראה, אני שמעתי שעתה עיתונאי מצוין בענייני פלילים,
לכן אתה תעבוד כעיתונאי מובחר אצלי, אני שולח אותך כרגע לעשות
מחקר וכתבה על מאפייה שמתרוצצת בעיר, שהורגת אנשים ושודדים בתי
קזינו, בסדר?
-טוב.
-תפנה לרייצ'יל שיושבת בכניסה, היא תיתן לך קצת חומר רקע, ואם
תהייה לך בעיה כלשהי תמיד תוכל לפנות אליי, בסדר?
-בסדר, אין בעיה, תודה, להתראות בינתיים.
-ביי.

גם הבחורות בעסק
  תמיד ידעתי שעבודה זה לא דבר קל, אבל כשראיתי בסרטים
שעיתונאים יושבים כל הלילה ובמקום לישון עובדים, חשבתי שזה סתם
טיפשי. אבל עכשיו אם מישהו היה מצלם אותי לסרט הוליוודי  לא
הייתי אומר שזה טיפשי. רק תתארו לעצמכם, כבר במשך איזה שלושה
ימים אני ישן שעתיים או שלוש שעות ביום, שותה שבע ליטר קפה
ומעשן שתי חפיסות סיגריות וכל זה כדי שלא אירדם באמצע העבודה.
עכשיו כבר השעה שלוש לפנות בוקר ונראה לי שאני היחיד בבניין
שלא שכב לישון. אני חושב כך, או אולי לא, בעיקר כשמישהו דופק
לך בדלת בשעה כזו.
-מי זה? פתוח!
  הדלת נפתחה, אבל לא ראיתי מי נכנס, ראיתי רק צל של בחורה,
הסתובבתי לאחור ובהחלט הופתעתי לראות את מאי.
-היי, מה את עושה כאן בשעה כזו?
-אני דווקא רציתי לשאול אותך למה אתה לא יושן בשעה כזו?
-עבודה.
-עבודה? במה אתה עובד?
-עיתונאי מובחר של "וגאס פייפר".
-עיתונאי מובחר צריך גם לישון לפעמים, לא?
-אני רוצה לראות אותך ישנה כשיש לך להכין מחקר וכתבה על
המאפייה המזדיינת שמסתובבת לה בעיר.
-אתה מתכוון ל"אנימל מאפי"?
-כן, כידוע לי הם היחידים שקוראים לעצמם כך בעיר?!
-אז אני רואה שלמדת די הרבה!
-הם קוראים לעצמם כך כי הם צובעים את עצמם ולובשים מסיכות של
חיות לפני שהם מבצעים פשע כלשהו, הם כבר הרגו 48 אנשים בעיר.
- כולל את אחי הקטן, הוא עבד באחד ממרכזי ההימורים הגדולים
בעיר.
-משתתף בצערך.
-תודה. אבל אני בטוחה שאתה לא יודע שהמשטרה תפסה רק אחד מהחברה
של המאפייה הכינוי שלו הוא "מאוס", איש קטן, נמוך, רזה ושיטת
הרצח שלו היא לשלוח עכברושים רעבים על היריב שמכרסמים אותו עד
מוות...
-מאיפה את יודעת את כל זה? זה חסוי, לא?
-אני סתם מתעניינת, חוץ מזה אני שולטת מצוין באינטרנט, כך
הצלחתי לחדור לתיקים הסודיים של ה CIA ולקרוא את כל מה שכתוב
שם.
-תשמעי, אולי תוכלי לעזור לי במחקר שלי קצת?
-אני אשמח מאוד אבל בתנאי אחד!
-והוא?
-כשאתה יוצא לשטח, אני יוצאת אתך.
-אני לא יודע, את הרי יודעת שקיים בזה סיכון גבוה.
-אני יודעת, בגלל זה אני רוצה לצאת לשטח.
-טוב, אם את באמת רוצה אז אין בעיה אבל אני יכול לומר לך רק
דבר אחד-את בטח מאוד משוגעת!
-אז נהיה בקשר, אני גרה בדירה 234, בסדר?
-אין בעיה, לילה טוב.
-לילה טוב.
  אני מרגיש שאני מכניס את עצמי רק לצרות משום מה.

סיכון כפול
 -מר' קווין מוכן לקבל אותך.
-תודה.
  נכנסתי לחדר המנהל של העיתון, שום דבר לא השתנה מאז שהייתי
כאן בפעם האחרונה, בסופו של השולחן הארוך עמד השולחן הרחב,
עליו כרגיל היה מונח עיתון הבוקר ומאחורי הכסא הענק שוב עלה
עשן של סיגר.
-מר' קווין?
  הכסא הסתובב אלי, אך הפעם ראיתי פנים דיי מאושרות ולא
עצבניות.
-בוא תשב. אתה יכול לקרוא לי ג'רי.
-תודה.
-אז מה קורה? יש משהו חדש?
-כן, הכנתי כתבה ראשונה מפרטת על המאפייה ועל מה שקורה שם, אני
מקווה שזה ימצא חן בעינייך.
  הוא לקח לידיו את הכתבה, דפדף בה וקרא אותה בחלקים במשך 5
דקות בערך.
-יפה מאוד, אני מאוד מרוצה, אני חושב שזה יספיק בתור התחלה אך
הייתי רוצה להכניס לעסק הזה משהו חדש, אתה מקשיב?
-כן.
-קיבלנו עותק של מכתב שאחד מחבריי המאפייה שלח, במכתב היה כתוב
אזור הפעילות הבא שלהם, שזה בעוד שבוע, אני רוצה שתלך למקום
הזה ותהיה נוכח, מרחוק כמובן, תצלם תמונות ותקליט את מה שקורה
שם.
-בסדר, אבל כל עוד אני לא נמצא בסיכון של מוות.
-לזה אתה יכול לא לדאוג.
-בסדר.
-אז ניפגש בעוד שבועיים.
-בסדר, להתראות.

זיכרונות ומחשבות
 הגעתי לבית, נשכבתי על המיטה והתחלתי לחשוב ולהיזכר.
להיזכר בשרון, במכתב שלה "שתחייה באושר ועושר", "תמצא לך חברה,
תתחתן"; המחשבות שלי עברו בצורה חדה למאי, בשבועות האחרונים
כאשר עבדתי אתה, הבנתי שאני מתאהב מחדש, היא בעצמה דיי דומה
לשרון ביופי ובאופי, אך למרות זאת הרגשתי נורא מוזר, אני מתאהב
בפעם השנייה. אני מפחד.. אני מפחד לאבד גם אותה. אני לא רוצה..
לא רוצה לחשוב על המחר, אך אני מרגיש דחף פנימי שאומר "לך למאי
תהייה אתה". קמתי מהר מהמיטה, עליתי לקומה מעל ונכנסתי לדלת
הפתוחה של הדירה של מאי. הדלת מאחורי נסגרה בפתאומיות, הסתכלתי
לאחור  וראיתי את מאי עומדת ונמרחת על הדלת, כאילו ידעה שאני
יבוא ומה בעצם אני רוצה.

השיחה שאחרי
 -אז מה את אומרת? היחסים שלנו מתחילים להיות רציניים?
-אני חושבת שכן. דרך אגב, מה בדיוק הסיבה שלך לרצות איתי יחסים
כלשהם?
-כי אני מרגיש שהתאהבתי בך ו.. אני לא רוצה לאבד עוד אהבה!
-גם אני אוהבת אותך מותק!
  היא נשכבה לצידי והניחה את ראשה על החזה שלי.
-אני מרגיש שחלק מהבקשות ששרון כתבה לי במכתבה עשיתי. אני
מאושר, יש לי חברה, נסעתי למקום רחוק, פתחתי דף חדש, נשארו עוד
שלושה דברים לעשות...
-והם?
-להתחתן, להוליד ילדים ולקרוא לאחד מהם על שמה, ולחיות בעושר.
-דני, אני רוצה!
-את רוצה מה?
-אני רוצה להתחתן!
-ברצינות?
-כן!
-אני כל כך אוהב אותך מותק.
נשקתי לה על שפתיה בעדינות, חיבקתי אותה ונרדמנו.

החתול
 -אני יודעת מי רצח את אחי.
היא אמרה כשישבנו בבית קפה וחיכינו לתחילת "המופע" של
המאפייה.
-למה לא אמרת לי את זה לפני שהגענו לכאן?
-כי פחדתי שלא תרצה לקחת אותי אתך.
-את יודעת שהבטחתי לך, בל בכל אופן, מי זה?
-זה אחד שהכינוי שלו הוא "קאט", הוא שורט אנשים למוות עם
סכינים חדים שמתלבשים לו על האצבעות ככפפות.
-טוב, את תבטיחי לי עכשיו שכשתראי אותו את לא תרוצי לנקום,
בסדר?
-אני אשתדל.

הנרצח: האהבה
 שני מיניבוסים קטנים ושחורים נעצרו ליד הקזינו, מתוכן יצאו
בערך 15 גברים חמושים שהתקדמו לעבר הקזינו, נשמעה ירייה אחת,
צעקות של אנשים, עוד צרור של ירי ואז שקט מוחלט. מהקזינו יצאו
כמעט כל חבריי המאפייה, והתיישבו במיניבוסים, עוד אחד אחרון
יצא, הוא הסתובב עם פניו לעבר כיוונינו, הייתה לו מסכה של
חתול. הבטתי לצד, איפה שעמדה מאי אך היא כבר לא הייתה שם.
ראיתי אותה רצה לכיוון הקזינו, התחלתי לרוץ אחריה. בדרך היא
חטפה משומר בית הקפה אקדח, היא נעמדה לא רחוק מהחתול, נשמעה
ירייה ועוד אחת ועוד אחת, ראיתי את "קאט" צונח על האדמה כמת.
הצלחתי להגיע למאי, ניסיתי להרחיק אותה מהמקום אך אז נשמע צרור
של יריות. הצרור הזה היה קטלני, הוא רצח לי את אהובתי, רצח לי
את הרגש, הוא למעשה רצח אותי. על ידי שכבה מאי, כולה מלאה דם
שנשפך ולא עוצר, מסתכלת עלי וממלמלת "אני מצטערת מותק, אני
אוהבת אותך". "למה אלוהים? למה?" התחלתי לצעוק, הרגשתי כאילו
סוף העולם הגיע.

סיום
 אחרי טקס הקבורה עליתי על המטוס הראשון לארץ, הייתה לי רק
מילה אחת בראש "מוות", אני בכלל לא פחדתי ממנו, הרגשתי אותו
מתקרב במהירות עצומה.
הגעתי לארץ, שכרתי רכב והתחלתי בנסיעה לכיוון אותה תהום שבה
נהרגה שרון כאשר בידיי היה אותו אקדח שבו ירו על מאי שלקחתי
ישר אחרי הרצח, באקדח היו חמישה כדורים, בדיוק אותו מספר
הכדורים שהרג את מאי. הגעתי לאותה תהום, עצרתי את הרכב, יצאתי
ממנו ועברתי את מעקה הבטיחות של הכביש. לקחתי את האקדח והצמדתי
אותו ללב, אותו מקום שנפגע אצלי פעמיים, הסתכלתי לשמיים, דמעה
זלגה מעיניי. ביד השנייה החזקתי מעטפה...

  כאן למעשה נגמר יומנו של דני, אבל בתור אחיו, בתור החבר הכי
טוב, הרשתי לעצמי לסיים את היומן בעצמי---
"ביד השנייה החזקתי מעטפה, לחצתי על ההדק ונפלתי לתהום".
במעטפה היה מכתב שכתב עוד בהיותו במטוס לארץ, במכתב היו כתובות
שש מילים "האהבה זה דבר קטלני, האהבה הורגת".