אחרי הצבא החלטתי, כמו כולם, לצאת לטיול ארוך, לראות עולם,
להרגע קצת, וכולם אמרו שזאת חוויה של פעם בחיים ושווה לנסות.
משום מה הודו והמזרח לא משכו אותי בכלל, גם לא דרום אמריקה
ואוסטרליה. דווקא נפל לי על הראש איזור סקנדינביה ואיסלנד -
הרים מושלגים, קרחונים ומזג אוויר סגרירי.
אחרי חצי שנה של עבודות מזדמנות, פלוס הכסף שחסכתי בצבא, הגעתי
לנקודה שבה לפי התיכנון שלי יש לי מספיק כסף לטיול נאה של
חודשיים שלושה. הלכתי למשרד נסיעות וקניתי כרטיס טיסה לאוסלו -
בירת נורווגיה.
האריזה והטיסה היו דיי משעממות לכן נעבור לנקודה שבה נחתי
באוסלו. פעם חתמו שם על הסכמים, העיר הזאת נראית ממש כמוהם -
ערפל כבד והכל אפור וקר. באוסלו ביליתי יומיים עד שיצא הטיול
המאורגן שאליו דאגתי להרשם בארץ. הטיול היה שבוע שלם וכלל
מסלול לאורך נהר שנקרא 'גלומה' וטיפוס קל בשלג בהררי
'אסטרדלן'. בשבוע הזה לא ארעו אירועים מיוחדים פרט לכך שהפנים
שלי נשרפו עקב החזרת קרני השמש דרך השלג והיות שלבשתי משקפי
שמש, נוצרו לי עיגולים בהירים מסביב לעיניים - מה שנראה דיי
מצחיק. את הטיול סיימנו בעיירה שנקראת 'לילהמר' ומשם קניתי
כרטיס טיסה במטוס קל לעיר 'טרונהיים'. שם ביליתי עוד
יומייםוהצלחתי להשיג כרטיס לספינה שמפליגה לאיסלנד, כשהגעתי
לנמל התברר לי שהספינה היא לא בדיוק מה שדמיינתי, זאת היתה
יותר סירת דייג מאשר ספינה, אמנם סירת דייג גדולה, בערך 50
מטר, אבל עדיין הרגשתי מאוכזב. לאחר מכן התברר שזאת היתה באמת
ספינת דייג שלפעמים לקחה איתה נוסעים בשביל לממן את ההפלגות.

יצאנו מ'טרונהיים' מוקדם בבוקר לעבר איסלנד, הפלגה של 4 ימים.
בהתחלה הנוף היה מדהים - מיצרים ענקיים והרים שנראים כאילו
נשפכים לתוך הים הכחול והמים כמו מראה מחזירים את תמונת השמיים
במהופך. אחרי שיצאנו מהמיצרים השתרע מולנו האוקיינוס האטלנטי
שדרכו נעבור לאיסלנד.
בערך שעתיים אחרי שיצאנו מהנמל הספינה התחילה להתנדנד מצד לצד,
למעלה ולמטה ורוב הנוסעים התחילו להרגיש בחילה קשה. ההקאה
הראשונה באה בארוחת צהריים, כשצעיר שנסע איתנו קפץ לפתע ממקומו
ושפך את כל תכולת הארוחה על הרצפה. המלחים צחקו והעבירו כסף
אחד בין השני - כנראה התערבו מי בנינו יהיה הראשון שיקיא. כמה
שעות אחרי זה רוב הנוסעים כולל אני כבר הקיאו את הנשמה שלהם,
מה שמאוד שיעשע את המלחים שקראו לעברינו בשם שהתברר כ"נמרים"
כי כשהקאנו היינו על ארבע עם פה פתוח, מקיאים בקול חזק שנשמע
כמו שאגה. מה עוד שהיינו צריכים לנקות אחרי עצמנו אלא אם עשינו
את זה באסלה וגם שם יש פאשלות, כשיש גלים גבוהים כמו שהיו לנו,
3 - 4 מטר, והכל מתנדנד כל כך חזק עד שמה שמקיאים לאסלה קופץ
בחזרה לפרצוף וגם לרצפה.
אגב, להשתין בסיטואציה הזאת זה גם אתגר קשה ואפילו המלחים
מתקשים לפעמים, ים עם 3 מטר גלים וצריך להשתין. טוב, אתה ניגש
לשירותים, פותח את הרוכסן ומתחיל להזרים, הופה! בא גל גדול
ואופס התזת קצת בצד. טוב, לא נוא, אתה אומר לעצמך, תפסתי את
העיקרון ואתה מחזיק את איברך חזק יותר יותר ביד אחת ונאחז
במשהו ביד השניה וממשיך להזרים. הופה! עוד טילטול והמושב של
האסלה נפל, אופס, זה גרם לך להתיז עוד כמה טיפות על המושב עצמו
וקצת מסביב, נו טוב, אתה אומר לעצמך, עוד כמה טיפות זה כלום
וממשיך. הופה!!! הפעם טילטול גדול והמכסה של האסלה נפל. עכשיו
זה בכלל חגיגה שלמה, אתה לא יכול להפסיק וכל השירותים כבר
מלאים בשתן שלך.
עכשיו תארו לעצמכם מה זה לחרבן במצב כזה, לכאורה יותר קל כי
יושבים על האסלה, אבל לרוב התוצאה הרבה פחות נעימה - כל 5
שניות הספינה קופצת 3 מטר וכל מה שבתוך הספינה ושוקל פחות מ10
קילו קופץ יחד איתה.  אלא אם מישהו יוצק משהו מעל 10 קילו,
ועוד לא נתקלתי בדבר כזה, אז גם מה שבתוך האסלה קופץ למעלה
ואפשר לנחש איפה הוא נעצר. בסופו של דבר אתה מוצא את עצמך
מבזבז גליל שלם של נייר טואלט כדי לנגב במקומות מאוד אקזוטיים
מנקודת מבטו של החרא.
בסופו של דבר לאחר 4 ימים מתישים הגענו ל'ריקיויק' שבאיסלנד.
אני בטוח שנראנו ממש מצחיקים כשירדנו מהספינה - כמו פינגווינים
מסוממים, בקושי הולכים על האדמה.

ב'ריקיויק' שכרתי חדר במלון יחד עם פול - בחור בריטי צעיר
שהיכרתי בהפלגה, הוא סיפר לי על תוכניותיו לטייל עם קבוצת
אנשים ומדריך מקומי טיול של שבועיים במהלכו יטפסו בהרי
'לוגיקטל' המושלגים ושאל אותי אם ברצוני להצטרף, אני הסכמתי
ולמחרת הלכנו לקנות ציוד להליכה וטיפוס בשלג - נעלי שלג רחבות,
חבלים, שקלים ויתדות. עם שאר הקבוצה נפגשנו למחרת ונסענו
לנקודת ההתחלה של הטיול. בסה"כ היינו שמונה אנשים בקבוצה: 6
בנים, המדריך, אני פול ושלושה בחורים צ'כים ועוד 2 בחורות
צ'כיות, קטיה ויאנה.
הטיול עצמו היה קשה יחסית והיו בו הרבה קטעי טיפוס מאתגרים,
אבל הנוף היה מדהים ואת הימים הראשונים העברנו בהתפעלות ממנו.
לאחר זמן מה שמתי לב שאני וקטיה מדברים רוב הזמן בעוד שפול
נצמד ליאנה. סידורי השינה היו שאני ופול באוהל אחד, הבנות
באוהל שני ועוד שני אוהלים לארבעת הנותרים, בלילה הרביעי פול
וקטיה החליפו מקומות לינה, סידור שכנראה לא מצא חן בעיני שאר
החבורה כי ביום השביעי, כשעצרנו ללינה בכפר של רועי צאן, בבוקר
פול ואני מצאנו את עצמינו לבד.
לאחר כמה התיעצויות החלטנו להגיע לעיירה הקרובה ביותר שממנה
נוכל להצטייד ולתכנן את המשך הטיול שלנו. הבעייה היתה - איך
מגיעים לשם. בלית ברירה נאלצנו לקנות טנדר ישן, מה שגמר לנו את
כל החסכונות, ולנהוג בו בדרכים לא סלולות לפי המפה עד
ל'בלונדאוס', העיירה הקרובה אלינו, במרחק יומיים נסיעה.

יצאנו למחרת בבוקר, אחרי שהצטיידנו במים וקצת אוכל שהביאו לנו
התושבים. היום הראשון עבר ללא תקלות מיוחדות ובלילה ישנו בתוך
הטנדר. גם היום השני נראה כעומד לעבור באופן רגיל עד שבשלב
מסויים, כ 30 קמ' לפני העיירה נתקענו בבור בדרך. פול שנהג
באותו הזמן ניסה לצאת על ידי לחיצות חזקות על הגז, אבל האוטו
לא זז. יצאתי החוצה וניסיתי לעזור בכך שדחפתי את הטנדר מאחור.
לפתע הטנדר השתחרר וקפץ החוצה מהבור, זה קרה כל כך מהר וכל כך
מפתיע עד שפול לא הצליח להשתלט על הרכב וסטה מהדרך עפר והתחיל
להדרדר במהירות הולכת וגוברת. אני שנפלתי ברגע שהטנדר יצא
מהבור, הייתי עם הפנים באדמה וכשהרמתי את ראשי ראיתי את הטנדר
במרחק עצום ממני, הולך ומתרחק, מדרדר במורד ההר שעליו היינו עד
שנעלם מעיניי. לא היה עלי שום ציוד - לא מים או אוכל או בגדים
נוספים, הכל היה בטנדר אבל הבנתי שהדבר היחידי שאני יכול לעשות
הוא להמשיך ללכת בדרך העפר את השלושים קמ' הנותרים. לא ידעתי
מה גורלו של פול אבלא אפילו אם הוא הצליח להשתלט על הרכב, הוא
בחיים לא יצליח לעלות בחזרה את המדרון שהוא הדרדר בו.

התחלתי ללכת, השעה היתה שעת צהרים ולא נותרו לי הרבה שעות אור
ביום הזה. צעדתי עד אמצע הלילה, אז כבר הרגשתי שאני נרדם
בהליכה וקופא מקור, לא לדבר על הרעב. מצאתי גומחא בצד הדרך
מוסתרת קצת מהרוח וקר ככל שהיה - נרדמתי.
התעוררתי למחרת בבוקר מאובן כולי, פשוט לא יכולתי לזוז, מה שגם
לא הרגשתי את הגפיים שלי. אחרי כמה ניסיונות מאומצים הצלחתי
להתרומם על רגלי והמשכתי לצעוד בנוקשות לעבר העיירה, לא ידעתי
כמה מרחק עוד נשאר לי, אבל שיערתי שעשיתי כבר חצי מהדרך. לקראת
שעות הצהרים הרגשתי שהקור, הרעב ועייפות השרירים מתחילים
להכריע אותי, עצרתי לשבת בצד ועצמתי את עיני. כשפקחתי אותן היה
כבר חושך ואני שוב לא יכולתי לזוז, עיני נעצמו שוב מאליהן.

פקחתי את עיני. איפה אני? אני זוכר ששוב נרדמתי על הדרך
המושלגת ועכשיו אני בתוך חדר חם, במיטה, מכוסה בשכבות של
שמיכות עבות. ניסיתי להתרומם ולהפתעתי הצלחתי, דמות ניגשה אלי
מקצה החדר וכשראתה שאני ער צעקה משהו לעבר פתח הכניסה. עוד שתי
דמויות נכנסו לחדר, תוך שניות מועטות ראייתי הצטללה וראיתי את
פול ואישה נוספת לידו, עומדים ומחייכים.
לאחר שקמתי ואכלתי מעט, פול סיפר לי מה עבר עליו. במזל הטנדר
לא התהפך בהדרדרות וכשהגיע לסוף המדרון פול מצא דרך נוספת
והצליח להגיע לכפר דייגים קטן ליד 'בלונדאוס'. משם הוא הזעיק
לעזרה כמה מתושבי המקום והם מצאו אותי לא רחוק משם, בדרך שבה
הלכנו עד לתאונה. אז הם הביאו אותי בחזרה לכפר ושמו אותי בביתו
של אחד הדייגים. מסתבר שישנתי יומיים עד שהתעוררתי.
גראת היה שם הדייג שאצלו התאכסנתי ביומיים האחרונים והוא הסכים
שאשאר לעוד שבוע נוסף עד שארגיש מספיק טוב. אחרי שהיה ברור
שאחיה פול לא רצה להשאר ולכן סיכמנו שעוד שבוע אני אתקשר למלון
שבו היינו ב'ריקיויק' ושם הוא יהיה ואז ננסה להפגש להמשך
הטיול.

במהלך השבוע שהייתי אצל גראת טיפלה בי ביתו, שהיתה נערה בערך
בגילי בשם מירה. מירה היתה בחורה גבוהה יחסית, שיער בלונדיני
בצורת קש - ישר וקשה, עיניים כחולות עמוקות ואף פחוס כמו כמעט
כל תושבי האיזור. נהנתי לדבר איתה ובימים הראשונים היא פשוט
היתה לידי כל הזמן. סיפרתי לה על עצמי ועל כל מה שעבר עלי עד
לאותו רגע ושאין לי יותר כסף ואני לא יודע מה יהיה, כששמעה את
זה היא הציעה שאצטרף לאביה ואעזור לו בדייג וכך גם ארוויח כסף.
זה נשמע לי רעיון מצויין וכבר אחרי 4 ימים יצאתי עם גראת לדוג.
זאת עבודה הרבה יותר קשה ממה שאפשר לתאר, קודם כל הדגים ממש
גדולים וכבדים והם לא ממש קופצים בשימחה לתוך הרשת, נדרשת
עבודה מאומצת כדי לתפוס דג. מה שכן מוכרים אותם ברווח טוב, אבל
כדי שיצא לי רווח ממשי מזה הייתי צריך לעבוד לפחות חודש שלם,
לשמחתי גראת הציע בעצמו שאשאר לתקופה נוספת ובנתיים אשאר לגור
בביתו.
כל ערב היינו חוזרים לבית, אוכלים ארוחת ערב ושוב קמים למחרת
בבוקר לדייג. בלילות מירה היתה מתגנבת לחדר שהקצו לי והיינו
מדברים שעות על גבי שעות. כך עברו מספר ימים עד ששמתי לב לילה
אחד שמירה נראית מהורהרת ביותר. כששאלתי אותה לגבי זה היא
התחמקה, אבל כשהתעקשתי היא נתנה בי מבט חודר, הסתכלנו אחד על
השני במשך כמה שניות ואז מירה קירבה את ראשה לראשי ונישקה אותי
על שפתי. באותו רגע ידעתי שאני נשאר שם להרבה זמן, חיבקתי את
מירה והרגשתי את הלב מתחיל לדפוק חזק כשהוא יודע שהוא מצא
אהבה. הורדנו את בגדינו לאט לאט, מלטפים ומנשקים אחד את השני
בקצב הולך וגובר. כשגמרנו הסתכלתי על מירה והרגשתי שמצאתי את
מה שחיפשתי.

בימים שלאחר מכן המשכתי לדוג יחד עם גראת ושאר הצוות ובערב
ובכל זמן פנוי אחר הייתי עם מירה. החיים הפשוטים הקסימו אותי
והרגשתי השלמה עצמית ואושר גדול, אני נשאר פה לתמיד, אני לא
עוזב את המקום הזה, אני נשאר עם מירה.
החתונה שלנו נערכה שלושה חודשים לאחר מכן ונעשתי לחלק
מהמשפחה.

פקחתי את עיניי. איפה אני? אני זוכר שנרדמתי במיטה ומירה,
אישתי, לצידי. עכשיו אני שוכב קפוא בשלג, אור דימדומים מסביב
ואין שום רמז לנפש חייה באיזור. ניסיתי לזוז בחוסר הצלחה
מתסכל. הרגשתי רעב עז וכל גופי כאב, שיני נוקשות במהירות
גבוהה. מה לעזאזל קורה פה? שאלתי את עצמי. יכול להיות שהכל היה
חלום? לא, לא יכול להיות. הבטתי מסביב - זה נראה כמו הדרך בה
הלכתי, אבל זה היה מזמן, לא יכול להיות שחלמתי הכל. אולי אני
חולם עכשיו? כן, הגיוני יותר שזה סיוט שחוזר על הטראומה
שעברתי.
עצמתי את עיני, אני רוצה להתעורר, אמרתי לעצמי, אני רוצה
להתעורר, אני רוצה להתעורר,
אני...

פקחתי את עיני, מירה שכבה לצידי מלטפת אותי ומסתכלת עלי בחיוך.
חייכתי בחרה ונשקתי לה ארוכות, מלטף את גופה בחזרה. מירה
התמתחה על גבה בקול גירגור ואני ירדתי בנשיקותי לעבר צווארה
ושדיה, נשיקות איטיות ורטובות, שלחתי יד וליטפתי בעדינות בין
רגליה, מרגיש את הרטיבות שנוצרה, מירה נאנקה בעונג, מחבקת אותי
חזק וממטירה עלי נשיקות רטובות וקרות...
יותר מידי קרות.
התחלתי לרעוד בעוד שמירה מכסה אותי בנשיקותיה, גורמת לי לקפוא
יותר ויותר. לא יכולתי לזוז וראיתי שיכבה של קרח מצטברת בכל
מקום שמירה נישקה, עד מהרה הייתי מכוסה לגמרי בקרח וראיתי את
דמותה של מירה מרחפת מעלי, הולכת ומתרחקת, נמוגה.
הכל נהיה שחור מסביב.
עצמתי את עיני.