כשהייתי בכתה ט
הייתי כותב הרבה
על עובש.
הימים היו ימי בית ספר
הלילות היו לילות שינה
והפסימיות היתה פשוטה.
יש בפסימיות פשוטה
גם קליע אקדח,
מכתב פרידה
וסוד מוחמץ מריר-מתוק
עם לא-סופיות צלולה.
בי היה עובש.
העובש שלי היה כל כך משומש
עד שמת בכתה י
למראה האחד של מישהי מהשכבה
לצלילים של מוסיקה קצת ישנה,
על העובש המת צמח משהו עם גבעול ועלים
וקבלתי מין זיקה מוזרה
לשנת צהריים ולשתיקה.

אבל בכתה ט
הייתי כותב הרבה
על עובש,
הייתי מבדיל את עצמי מקהלים
ברחובות הגדולים של העיר
על המדרכה הלבנה הייתי מתישב
בארונות גדולים עשויי קרשים
בבתים של ארבע שורות
בתחילותיהם של דיבורים נוקבים.

אני זוכר את כתה ט שהיתה
כתה שבה ידעתי המון
ואת כל מה שידעתי אז
אני כבר לא יודע היום
כתה שבה ידעתי המון.