יום שישי בצהריים, סמטה קטנה באוריינבורגרשטרעסה במרכז בברלין.
חיילים רוסים מכוונים את מעט המכוניות העוברות ברחוב. בפעם
הראשונה אני עושה דרכי ברחובות המוכרים כל כך. אתמול, אחרי שש
שנים, חזרתי לברלין. בירוקרטיה. טפסים שונים. לא יודע אם הייתי
חוזר סתם כך.
כשאני עובר סמוך לפינת הרחוב, היכן שעמד פעם הבית כנסת הישן
אני מבחין בשני כלבי רועים גרמנים העומדים בפני עיי החורבות
וחושפים שיניהם החדות. אני מנסה להתרכז בלא לפחד. כלבים מריחים
את הפחד שלך. מי יודע מה עוד... אני מתעודד מנוכחותם של שוטרי
התנועה האמריקאים. אף אחד לא יודע מי אני. אני פוסע עוד מספר
צעדים הלאה ברחוב. נהימות הכלבים מתגברות עם צעדי. חשק עז
לעבור לצדו השני של הרחוב תוקף אותי, ובכל זאת, איני מרשה
לעצמי. איני מרשה לעצמי להרתע מלחפש פה. אולי נותר עדיין משהו.
בשום אופן לא אתן לנבחנים כאלה להרתיע אותי. עוד מספר צעדים.
עדיין ניתן להבחין בשרידיה של הבמה. אפילו בזכוכיות המנופצות.
אולי אוכל למצוא פה עדיין את סידור התפילה של אבי. נביחה
ראשונה בוקעת מגרונו של אחד הכלבים. השני ממהר להצטרף אחריו,
נדמה ששניהם עומדים כל רגע לזנק ממקומם ולתלוש את גרוגרתי
ממקומה. זה יהיה סוף ראוי, למות כאן למרגלות מה שהיה פעם בית
הכנסת של אבי, חשבתי לעצמי, אחרי שש שנים. לבד. בלי תעודת
זיהוי. לבד. אחד מהכלבים מתרומם ממקומו. נעצרתי. גם השני
מתרומם. הם מתקרבים אלי באיטיות. נוהמים נהימות עויינות. אנשים
אחרים שעוברים ברחוב לא מעיפים בנו מבט. אולי הם רעבים. אולי
שכחתי אוכל בכיסי. אבל אוכל לא היה לי בכיסי כבר שבועות רבים.
הם נצמדים אלי ומתחככים בי באיטיות, מודדים את מוצקותו ואת
משקלו של גופי, מאלצים אותי להשקיע מאמץ כדי שלא לפול. שניהם
כלבים שבעים. שבעים יותר מרוב האנשים ברחוב. שבעים ובריאים.
עיניים כמו מכונות יריה, שיניים כמו סכין קצב לא כשרה, פרווה
לחה ומלוכלכת. הם מרחרחים את הבגדים האפורים שלי. מצמידים את
חוטמם לדש מעילי ומנסים לחפור במכנסי, נוהמים כל העת באיום.
אחד מהם קופץ עלי, משקלו כמעט מכריע אותי ממקומי והוא מרחרח את
פני. נחלי ריר זולגים מלועו ומרטיבים את חולצתי. אני עוצם את
עיני. טלפיו נצמדים לחזי, אני מרגיש את ציפורניו שורטות
וקורעות את חולצתי. הוא לא מלקלק לי את הפנים, אלא נוהם בכעס
לתוך אוזני. עוד מרוקו נוזל עלי כנוזל דביק מגיגיתו של המטביל.
'שקט. שקט.' אני מנסה ללחוש לו בטון מרגיע, אבל הכלב מגביר את
נהימותיו. אני משתתק. לפתע נשמע בחלל האוויר רצף נביחות
אימתני, כקול ירי אוטומטי.
'לאס! זיץ!' והטלפיים הודפות בקצרה את חזי ומשקלה של החיה ניטל
ממנו רגע לאחר מכן. כשאני פוקח את עיני אני רואה מולי עבדקן
נמוך קומה בלבוש שחור. שני הכלבים מתיישבים לצידו בצייתנות
והוא מחלק להם חתיכות בשר שמנוניות. לשמע פקודה הם מסתערים
עליהן ברעבתנות.
'זיינען זיי יידע?'
'מי רוצה לדעת?'
'זיינען זיי יידע?'
עכשיו מאוחר מדי להתבייש בכך, אחרי שסבלתי כל כך בשל כך.
'אני יהודי.' אני אומר בפעם הראשונה זה שש שנים, מניח למילים
לחמוק מחזי בנשימה ארוכה וכבדה. רק אחרי שנמלטו משם אני מבין
באיזה שפה דיברו אלי.
'אני משה.' הוא מציג עצמו בפני ומושיט לי את ידו. 'משה
יעקובסון.'
לרגע אני מהסס ואז מגיש ידי במבוכה.
'אז מה שלומך?'
'שלומי?' אני מהסס. 'היו ימים טובים יותר, ובכל זאת איני
מתלונן.'
'תגיד לי... איך קוראים לך?'
'שמעון.'
'תגיד לי שמעון, אתה התפללת היום בבוקר?'
הודיתי שלא.
'אולי היית מעוניין להצטרף לקהילה הקטנה שלנו?'
'יש לך קהילה?' שאלתי 'מתי הספקת?'
'נו... כל דבר מתחיל בקטן.'
'אבל המלחמה... רק לפני שבועיים הסתיימה.'
'נו, אבל מניין צריך למצוא, לא? יהודי לא יכול לחיות לבד,
לא?!'
אני מביט בדמותו המצומקת, בפניו הכמושות. נראה כאילו הוא הולך
לקמול עוד רגע, כאילו כל רגע עלול גופו לקרוס לתוך החלל
שבמרכזו כגל עצמות. מניין? זה מה שמדאיג אותו כרגע?
'אדולף!' הוא קורא לפתע  בקול חזק. כמה מן העוברים ברחוב מפנים
אליו מבטם, ביניהם גם הכלב שלשמע המילה חוזר אלינו בריצה קלה
מצידו השני של הרחוב.
'מאיפה יש לך את הכלבים?'
'ברגן בלזן. קציני האס.אס. השאירו אותם כשעזבו את המחנה. קצין
בריטי נתן לי אותם.'
'אבל בשביל מה אתה צריך כלבים עכשיו? אני לא מבין, הם נראים
יותר שבעים ממך?'
'נו, כלבים צריכים לאכול?' הוא מושך בכתפיו.
'אבל מה אתה צריך עכשיו כלבים?'
'הא!' הוא קורא 'לא הבנת. זה כלבים של הנאצים. הם אומנו לזהות
יהודים. מחוכם, לא?' על פניו עולה חיוך עקום ומרוצה.
'אני מבין.'
'אני מקווה שלא נבהלת.'
לא עניתי.
'שלחתי אותם אליך, כי נראית לי יהודי. הכלבים האלה מזהים
יהודים פוטנציאלים ממרחק. וברגע שהם מתקרבים הם מזהים את
היהודי בצורה חד משמעית. הם אפילו יכולים להגיד לך כמה יהודי
הוא. יהודי מלא, מעורב, אולי דור שלישי להתבוללות. ואם יש
שורשים יהודיים הכלב גם אומר מאיזה צד, מהאמא או מהאבא.' הוא
שולף עוד חתיכת בשר מכיס מעילו ומשליך אותה על הרצפה, אדולף
מסתער עליה ומבתר אותה לחלקים בין שיניו.
'ולא מפריע לך...'
'הכל לקידוש השם... לשם שמיים. נו מה אתה חושב? כדי להתפלל
צריך מניין...' אמר וגופו נטה קדימה ואחורה כבהסח דעת. נשימתו
החריפה התגנבה לרגע לנחירי.
'אז כמה אנשים אתם בקהילה שלך?'
'אני...'
'רק אתה?'
'נו, אין הרבה יהודים כרגע ברחובות. הם מפחדים לצאת. מה אתה
חושב? אני עומד פה כבר שבוע. לא מוצאים אותם. כנראה הם עוד
בדרכים כדי לחזור, או שהם כנראה מצפים לצאת בשלב מאוחר יותר.
הם עדיין פוחדים. עוד לא קלטו שהמלחמה נגמרה.'
'למה אתה לא עוזב?' שאלתי. 'תעזוב לאמריקה. או שגם לסוכנות
היהודית יש משרד בברלין, הם יעזרו לך לבדוק אם אתה יכול אולי
לעלות לארץ ישראל.'
'אני לא רוצה לעזוב. אני רק רוצה להתפלל.' נימת קולו הפכה אט
אט לנואשת. 'אתה רוצה להיות חלק ממניין או לא?'
'אני... אני לא מאמין.' אמרתי 'הפסקתי להאמין.'
'איך? למה?'
'בגלל המלחמה.'
הוא הביט בי בעיניים חשדניות. 'אם בגלל המלחמה הפסקת להאמין,
סימן שלא האמנת מעולם.' פסק.
'יכול להיות שאתה צודק. אבא שלי בטח היה מסכים איתך.'
'מי זה אבא שלך?'
'יעקב מאירסון.'
לרגע נדמה היה שהוא מנסה להזכר ואז לפתע הפכה הבעת פניו למבע
השתאות והוא פער פיו בתדהמה.
'אתה הבן של רבי יעקב מאירסון?'
'כן.'
'אבא שלך היה מאמין גדול.' אמר 'כל מה שלא ידעתי על אלוהים,
בזכותו לא ידעתי. כי הוא לימד אותי לעמוד כאדם לפניו.'
שתקתי.
'ואתה לא מאמין?'
'איני מאמין.' חזרתי ואמרתי.
'מה אבא שלך היה אומר... היו לו סך הכל שלושה בנים.'
'שניים מהם מתו מספר ימים לפניו בינינו בזאכסן האוזן, מספר
ימים לפני השחרור.' אמרתי.
'ומה עם זכר אביך?'
'יהי זכרו ברוך.' אמרתי.
'ואתה אינך רוצה להקים את מורשתו. הנה אתה עומד מול הבית כנסת
שהמנוולים ריסקו. בית הכנסת של אביך, ואינך רוצה להקים אותו
מחדש?'
'אני רוצה שקט.' אמרתי 'קיוויתי למצוא פה משהו מאבי, אבל זה
כבר לא משנה לי. אני לא רוצה לראות את הבית כנסת הזה. כל פעם
שאני רואה סידור תפילה זה מזכיר לי את האבא המת שלי. זה גם
תמיד ישאר ככה. כל פעם שאני רואה את אריה יהודה, כל פעם שאני
רואה מגן דוד, נהיה לי עצוב. נהיה לי עצוב כל כך שקשה לי ובכלל
גם לא הייתי יודע איך לתאר את זה?'
'אז מה תעשה?'
'אני לא יודע. אני חושב שאני אסע לאמריקה. שמה לפחות לא יטרידו
אותי. כשאני אתחתן אפילו לא אגיד לאשתי שאני יהודי, והילדים
שלי גם לא ידעו. אף אחד לא ידע יותר. אני אעלם מהגניאולוגיה
היהודית יחד עם כל המשפחה.'
'אויי יוי יוי!' ספק משה בכפיו בפנים מיואשות 'על מה אתה מדבר?
לעזוב את דת משה וישראל? ומה עם הדורות הבאים? וכך תחריב את
בית אביך?'
'כך אעניק להם חופש.'
'ובניך יהיו גויים ובני גויים. וטעמה של מצווה לעולם לא
ידעו.'
'כמו בני אדם נורמלים.'
'בני אדם נורמלים. טפו!' משה ירק על הרצפה. 'גויים! לזה אתה
קורא בני אדם נורמלים?'
'כן. גויים הם יהיו.'
'אתה מבייש את שם אביך.' קרא בקול נמוך והורגש שהדבר בנפשו.
'אבי עצמו כבר אינו יכול להתבייש, ובוודאי שלא ניתן לבייש את
שמו.'
משה הביט בשעונו.
'הגיע הזמן מנחה.' אמר. 'אתה בטוח שאינך רוצה להצטרף אלי?'
'אני באמת צריך להמשיך בדרכי.' אמרתי.
'למען אביך. למען זכרו. פה בבית הכנסת שלו. מי יודע מתי תזדמן
לפה שוב. אנא ממך, למענו של אביך ולמען זכרו, תעלה פה תפילה
לזכרו.' הוא שלף מכיס מעילו סידור תפילה ודחף אותי לידי. 'אנא
ממך, למען אביך, אנא.' כבאופן לא רצוני פתחו הידים את הסידור
ודפדפו למנחה והמילים החלו להתנגן כאילו מתוך עצמן במוחי. לפתע
ירדה עלי אפלה וסגרתי את סידור התפילה במהירות.
'איני יכול.' אמרתי. 'אני מצטער.'
משה הביט בי בעיניים עצובות, באחת מידיו ליטף את אדולף שנהם
נהימות הנאה.
'נו...' אמר 'אני אראה אותך שוב?'
נענעתי בראשי לשלילה. 'זה לא משהו אישי. אני לא רוצה לפגוש
יהודים יותר.'
'אבל...'
'גם אותך לא הייתי פוגש אם היה זה נתון בידי, אם לא היית שולח
את הכלבים אחרי. איני שופט. דרכיך הן דרכיך ושיטותיך הן
שיטותיך...'
'אבל למה דווקא יהודים?'
'כי הנאצים הלכו, אבל יהודים נשארו, וכל עוד הם נשארים, וכל
עוד מישהו בעולם הזה מכיר אותי כיהודי איני אדם חופשי.'
נסוגתי מספר צעדים לאחור והוא כנראה הבין את הרמז, ובהבעת פנים
רצוצה, כחרב עליו עולמו, נופף לי באיטיות בידו הבלויה לשלום,
שני הרועים הגרמנים ניצבים משני צדדיו.