שולחנות צפופים, עמוסים באנשים שצריך להוכיח להם, ישבו שם.
בחדר בו מסך של עשן סיגריות כיסה ענני פירגון מאולץ.
היא עמדה שם על הבמה, בעיניים מאופרות כל כך, מלאות ברק.
לבושה כולה שחור ורק פס דק, חושף בשר בין מכנס לחולצה, שלח בך
צמרמורות של תשוקה.
ואתה מביט בה מאחורי מצלמה, לבוש פני מאושר, מתיז לכל עבר
חיוכים מפלסטיק.
והיא יפה כל כך, מגלגלת על הלשון משפטים חריפים, יורה חצים
שנונים, מחייכת, ממלאת עיניים בדמעות ולך כל כך קשה. קשה לך
לעמוד שם בחדר מלא אנשים שלמים, כשאתה, שבר לא פשוט.
כי אני רואה. רואה את המבטים הכועסים שאתה שולח מדי פעם,
כשאף אחד לא רואה.
כמה אתה רחוק. אף פעם לא היה רחוק כל כך, המרחק בינך לבין הבמה
כמו באותו הערב.
כי הכל שם כמעט שלך. המילים, התנועות. גם היא.
אבל בערב הזה, אתה המלך. מלך שהזמין את כל אנשי החצר לחזות
במלבושיו החדשים.
ואני שותה משקה מריר ומעיק וכמו טועמת מעסיס פירות עץ הדעת,
אני מבינה ויודעת.
והיא על הבמה כמו אומרת במקומך, חבל. חבל שאתם לא רואים אותי
עירומה.
הקהל הטיפש צוחק ורק אני כמו הילד הקטן מהאגדה חשבתי, חבל.
חבל שהם לא רואים שהמלך הוא עירום.