הכל היה כתוב מראש ובכל זאת היה נראה לה אחר ממה שהייתה רוצה
שיהיה. הלבוש, המקומות בהם היו, התגובות שלה. כאילו מישהו
הוציא את כל התחכום שבה והשאיר אותה עירומה.
פתאום הבינה שמה שביקשה הגיע כל כך מהר.
כמו מלצר שמגיע עם המנה שהזמנת, עוד לפני שהספקת לעשן חצי
סיגריה - מעצבן בחריצות שלו.
מתוך תחושה של חוסר שליטה, היא ניסתה לעשות את כל הטעויות
האפשריות. ניסתה להפחיד אותו בדרך הידועה והמוכרת שלה, זו
שתמיד היתה גורמת להם להילחץ. היא דיברה המון, בעיקר על עצמה,
נתנה לו במכוון לקרוא אותה, אבל רק את העמודים שרצתה שיקרא.
ניסתה להפחיד אותו, אך הוא, בפנים חתומות, ענה שהוא לא נבהל כל
כך מהר. זה הרגיז אותה אך גם סיקרן אותה להיתקל באחד כזה שהוא
סוג אחר. טעם שלא טעמה מזמן או שאולי מעולם לא. הראש היה עמוס
ובתוך בליל המחשבות הזה, עלתה וצפה בה תחושה כחולה-סגלגלה של
פחד מקפיא. האם וירוס קטן אך דומיננטי נכנס לתוך המערכת שלה?
האם הרס בה כל חלקה טובה? איך פתאום התעורר ללא כל התראה
מוקדמת, מתחיל לכרסם בה במהירות מסחררת, מגיע לעומקים. אם לא
היה לך טוב היית הולכת, היא משננת לעצמה. אבל משהו בה כל כך
נרתע.
משהו בה הבין וסקר, שוב ושוב, את כל הויתורים שתצטרך לעשות. את
כל המקומות שיותר לא תבקר בהם, את החברות שיקבלו מקום אחר
בחייה, את הגברים הקלילים - כמו בריזה בסוף יום חם - שתצטרך
לוותר עליהם. והיא ניסתה לחפש סיבות לפסול ולנטרל את הכח הזה
שמשתלט.
לא רוצה אילוף. רק שכולם - השמיים, הכוכבים, האנשים, הבפנים
והבחוץ - כולם לחשו לה: מכתוב.
היא רצתה שזה ייראה אחרת, למרות שאמרו לה שהיום כבר לא מייצרים
סיפורים כאלה, הם שמורים לאגדות או לסרטים. וכמכת ברק זה היכה
בה, פתאום הבינה את מי שפחד, את המושך בחוטים שהתבצר בשריון
שלו בכל פעם שעברה בסביבה. עכשיו היא הבינה שזה נורא להתייצב
פנים מול פנים עם העתיד שלך ולהבין שהכל בידיך לא פחות מאשר
בידי הגורל ושכל מילה, משפט או מחווה קטנה שתעשה יכולים לטלטל
את היסודות עליהם היא ניצבת. אז היא החליטה לעצום עיניים, ללכת
לאט לאט. לא לחשוב. פשוט להיות שם. רגע אחרי רגע. לתת לגורל
להתקדם ולו רק צעד אחד קטן לפניה.