אתמול הזדקנו שתי חברות שלי. זה היה בעיצומה של הפגנה בעד הנגד
ונגד הבעד ובעיקר בעד שהכל כבר יפסק ויבוא משהו, או מישהו אחר.
הסתכלתי בהן עומדות שם מתחת לפנס ומקטרות, מידי פעם מוחאות
כפיים או זזות למקצבו של שיר כזה או אחד וראיתי איך הזקנה
קופצת ומתנפלת עליהן באכזריות. הן לא שמו לב הן היו עסוקות
בלהפגין אבל אני לא יכולתי להוריד מהן את עיני. נזכרתי בסיפור
מילדותי על חבורת ילדים שובבים שבתור עונש הזדקנה והפכה לחבורת
קשישים נרגנים והאמת, די התחלחלתי.
עידו לחש לי שהפגנות זה מקום מצוין למצוא זיונים ושאר סטוצים
וקרץ לי. פתאום גם שמתי לב לזה שכולם זקופים ומאומצים ומהנהנים
בארשת של חשיבות. על הבמה התחלפו נואמים וצרחו בלהט לתוך
מיקרופונים. מידי פעם שרו שירים וצחקו בהבנה מאוסה. בתיק שלי
מצאתי סוכריות מנטה שאופסנו בקופסא שעליה מצויר ספידרמן ופתאום
לא היה דבר שרציתי יותר מאשר לשבת באולם קולנוע אמריקאי מהסוג
המושקע, ולצפות בסרט המכניס של כל הדורות. מתחת לפנס חברה אחת
הפכה כבר מקומטת מאוד וקולה נחלש, השניה עמדה בזווית מוזרה גבה
כפוף משהו. ילד עם שלט "שלום היום" הרביץ מכות רצח לילד אחר
שרצה את השלט שלו, הצעתי להם סוכריות ספיידרמן כדי להירגע, הם
לקחו וירקו אותן מיד. זה מנטה אמר המרביץ ועיווה את פניו, זה
בכלל לא סוכריות של ספיידרמן, את משקרת. החברות שלי פרצו בצחוק
וחזרו באחת לגילן האמיתי, אחת מהן נעלמה עם מפגין שרירי ונמרץ
והשניה הלכה לשתות בירה. עמדתי שם לבד בתוך ההמון הסוער
והרגשתי סוג של מבוכה.