בתוכם של הדברים המתחוללים במהלך חיינו, צצות ועולות שאלות
בתוך שאלות בתוך שאלות, וחוזר חלילה. המגמה היא למצוא תשובות
לסוגיות המפותלות, ובכך למעשה מסתכמים רוב מעשינו בכל אשר
נפנה ונבקש לעשות.  
באופן מסוים קיימת מלחמת קיום בלתי מדוברת בין שני עולמות
מקבילים אשר מן ההכרח מנהלים חיים משותפים ומשק בית אוטרקי.
לא תמיד זה עולה יפה ולמעשה קיימים חילוקי דעות ומניעים
עקרוניים  שנוהגים להתנגח האחד בשני ומביאים לכל אותן שאלות
וסוגיות לצוץ  ולהפוך לבלתי פתירות. הרי אין באמת תשובות חד
משמעיות ואין  הסכמה קולקטיבית. העיסוק המתמיד בצדק האנושי
הוליד את לימודי  ההיסטוריה המרתקים והמציא את תורת
הפסיכולוגיה.  
אם ניתן לחלק את שתי הקטגוריות ולהפריד ביניהן, אפשר יהיה
למסגר  אותן ולהכניס את המשמעות שלהן להגדרות, אשר להן כינויים
שונים:  אגוס ופתוס, רגש והגיון, רוח וחומר, נפש וגוף, מודע
ותת מודע.  

"הם נלחמו ביניהם ולא היה דבר אשר יכולתי לעשות. ניסיתי, באמת
שניסיתי - רק אלוהים יוכל להעיד בשמי שלא חדלתי מלנסות. אולי
פשוט השתדלתי יותר מדי, רציתי שכולם יצאו נשכרים. אני מנסה
להיזכר  בפעם הראשונה שבה הבחנתי בהתחלת המאבק. אני מאמין שאני
הייתי האחד שהכריז מלחמה מלכתחילה - רק בגלל העובדה ששמתי  לב
לקיומו של המאבק - המלחמה קיבלה גושפנקא רשמית. חשבתי  לקרוא
לזה באופן שונה, לא רציתי להסתכל על חוסר ההבנה בצורה  גורפת
ומאשימה בשם מלחמה. אחרי הכל, מלחמה זו מילה גדולה  ומאיימת.

לעת עתה המצב נמצא ברגיעה מסוימת. אני קורא לזה המלחמה  השקטה.
אין יותר מדי עימותים, אין האשמות, כל אחד חי בעולם שלו  והכל
זורם בנחל השלווה והביטחון, אם כי הדבר הנורא מכל לדעתי  הוא
זה שלא הוגדר המנצח. הלא לכל קרב בהיסטוריה הצליחו למצוא
גיבורים מזדמנים, או כאלה ששמם מוזכר בהתפעלות עד עצם היום
הזה. במידה ולא מוגדר מנצח, המלחמה לא יכולה להסתיים לעולם.
כנראה שמדובר על האגו האנושי או משהו כזה, אני לא בטוח. מישהו
בכלל שמע אי פעם על האגו? צריך להיזהר איתו וממנו ולהוקירו,
אחרת הוא נפגע ויכול לגרום לדברים בלתי נעימים. הוא גם היה
שותף  במלחמה לפרקים, עד שלבסוף הצטרף אליה באופן מוחלט,
ההתערבות  שלו הייתה מכריעה למדי. ברגע שהאגו נכנס לתמונה
הדברים פתאום  קיבלו משמעויות עם ערך מוסף נמוך למדי והרבה
הוכחות זרמו  בתקופה ההיא. הראשון שפתח במאבק ובדרישה לחופש
היה תת - המודע. בוקר אחד הוא ניצב לו שם עם שלט ועליו כתוב:
"צדק לכל."  והבטיח שמכאן הוא לא זז עד שלא ימולאו כל
דרישותיו. באותה  סיטואציה לא הבנתי מה הוא רוצה בכלל, מה אתה
בכלל פונה אלי.  למה, אני מכי  אותך מאיזה מקום? לך חפש
ת'חברים שלך ותעזוב אותי בשקט לנפשי עם הסיסמאות המעיקות שלך
לרדיפת צדק. ככה הוא  רדף אותי כמה שבועות. לכל מקום שפניתי -
שם הוא היה עם השלט  העקום שלו. עד שלבסוף נמאס לי ופניתי אליו
בבקשת הסבר: "מה!?"  הוא רק חיכה להזדמנות הזאת לפי דעתי. רק
נתתי לו פתח, והוא זינק  פנימה כמו אלכוהוליסט בגמילה. הוא זרק
את השלט הצידה ופתח  פנקס שחור בן אלף עמודים והתחיל להקריא
לי מתוכו האשמות וטענות  מטרידות. הוא ישב והקריא ולא יכולתי
לעצור אותו, זה היה סיוט:  "פיסקה י"ג ו סעיף עיקרי: לא התחשבת
בי בערב של תאריך  X+Y=Z כשרציתי להגיד למניאק הזה שהוא פגע
בי, ובחרת לשתוק.  פיסקה י"ג ו סעיף משני: עוד בסופו של דבר
אתה היית זה שהתנצל."  
הסתכלתי עליו ולא האמנתי למשמע אוזני! מי בכלל זוכר את זה? מה,
אתה בא לי עכשיו ומתמקח איתי על קטנות, אתה לא מתבייש!? והוא
לא התבייש, הוא המשיך והמשיך והמשיך.
לא לקח הרבה זמן עד שהמודע כבר לא יכל להתאפק יותר והתפרץ:
"תגיד לי, מי אתה חושב שאתה, יושב לך שם עם הפנקסון  שלך
ומקריא מתוכו דברים שאין לך בכלל מושג לגביהם? אני עושה את  כל
העבודה ואתה מתעורר לך מתרדמה אחרי כך וכך שנים בהן - להזכירך
- בחרת לא לקחת חלק במתרחש ועכשיו מפנה אצבע  מאשימה. מה אצבע?
- את שתי הידיים אתה מניף באוויר נגדי! " וזו  הייתה רק
ההתחלה. אני הייתי שם כל העת, באמצע, מנסה להחליט  מי צודק
יותר. כשלא הצלחתי לבד הלכתי לפסיכולוג. הוא אמר לי שמדובר
בהדחקות ועכשיו אין לי כל אפשרות להשתלט על הדברים ואני צריך
לקחת בחשבון שזו עומדת להיות מלחמה קשה עם הרבה חללים  ופצועים
קשה. כל אחד מהם רצה שאצוד  בו. האמת היא שבהתחלה  הייתי נאמן
באופן מוחלט למודע. הוא הרי היה החבר הכי טוב שלי,  חברי לנשק.
הוא זה שניצב לצדי והיה לחלק  ממני בכל אשר פניתי.  לא הסכמתי
שתת המודע היומרני יפגע בו. בהמשך, גיליתי שיש דברים  בגו.
אחרי הכל, הוא לא יופיע לו סתם פתאום ויתעקש כל כך. היו לו
דברים להגיד, דברים חשובים אפילו.  
הויכוח, שהתפתח למאבק כוחות, הביא ללידתה של  מלחמה קשה  ובלתי
אפשרית. תת המודע כבר איבד שליטה לחלוטין למשמע דבריו  של
המודע - צודקים ככל שיהיו - והאשים אותו שרק בגללו הוא לא יכל
לצאת ולומר את דברו. אני מיד שאלתי למה, ואז החבר השלישי קם
והצטרף למאבק. האגו היה פגוע, הוא כעס וכעס וכמעט התפוצץ.
הופתעתי שהוא יצא נגד המודע דווקא. "אין לך בכלל זכות דיבור!"
הוא  צווח והרעיד את הנפש בבעתה, "איך אתה בכלל מעז? אתה,
שבכלל  התכחשת לקיומי אין ספור שנים וכמעט ודעכתי לגמרי, אתה
בכלל מבין  מה עשית? אני עוד שומע אותך אומר: אין לי אגו, אני
יכול להתעלות  מעליו... בטח! תראה לאן הגעת! רק בזכות התת מודע
עוד הצלחתי  להישאר בחיים חתיכת שמוק יפה - נפש!
ועכשיו, אחרי שהוא מנסה לומר לך משהו ואתה לא מנסה אפילו
להבין,  אני אראה לך מה זה!"
המלחמה יצאה מכלל שליטה. לי לא הייתה זכות דיבור בכל הסוגיה
והם עשו כרצונם. כל אחד משך לכיוון שלו והפסיכולוג כבר איבד
סבלנות  והמליץ לי לירות בהם כמה כדורים להרגעה.
"זו מלחמה..." הוא הסביר וניסה לשכנע. לעיתים נדמה לי שהוא רצה
להשתיק אותי יותר מאשר לעזור לי. "אתה חייב להשיב מלחמה כי הם
לא יוותרו. הכדורים האלה נוצרו לשימוש בשעת מלחמה, הם  אולי
הנשק היחיד שלך." ואני לא הסכמתי להשיב באלימות. לא מאמין
שניתן  לפתור סוגיות מורכבות בשימוש בכוח, אז לא לקחתי. החלטתי
שאני  אהיה החוליה המגשרת בין כולם. הרי לא יכולתי לסמוך על
השניים  הקטנוניים ולא כל שכן על אגו נטול הרסן.  
התחלתי לפתח סימפאטיה והבנה כלפי התת והאגו, דווקא אהבתי
אותם. היה בהם משהו אמיתי, היה בהם כוח שהוביל לאושר. המודע
הלך ודעך. הוא כבר לא היה בשיאו כפי שהיה בהתחלה וכך הוכרזה
מלחמה שקטה תוך הבנה הדדית ומתונה בין צרכיו הבלתי נשלטים של
האגו, מילוי הרצונות והכיסופים של תת המודע ( כי גם לו מגיע
להתבטא ), ובין העובדה שהמודע תמיד יהיה הדומיננטי יותר.  
היום אני פשוט יודע שהוא התעייף מהמלחמה והחליט לקבל חלק
מדעותיהם של השניים -
אחרי הכל, הם היו שניים נגד אחד.