עובר בי רעד בעודי פוגש בדון אנטואן בשדרת העיירה מונטה סנצ'ה,
דון זה הוא אחד האצילים ביותר שבאזור ובידיו מחזיק את חלקת
האדמה הגדולה ביותר. אני בבגדיי הצנועים והמרופטים יושב לי
כשאר העגלונים מול פונדק העיר מחכה עם סוסי שיבוא איש ויבקש
להגיע אל מעוז חפצו.
שעת צהריים הייתה היא ואני העגלון היחידי, השאר בביתם עם
משפחותיהם מבלים את צהריי יום ראשון.
דון אנטואן עוצר את סוסו ומביט בי, איכשהו אני רואה עצב בעיניו
ובדידות שלא הייתי מצפה לראות בעיני עשיר כמותו. הוא לא מסיר
את עיניו ואני בבושתי משתחווה במהירות על שם ששכחתי לעשות כך
ישר כשהוא עוד הופיע מולי. הוא שלח את ידו אל כתפי ואמר אין
צורך.
אין צורך? מה הכוונה שאין צורך? הוא לא מכבד יראת כבוד פשוטה
של עגלון בעיירה נידחת כמו זאת? אני הזעפתי פניי והפנתי מבטי.
דון אנטואן ירד מסוסו ונתן לו ללכת, הוא ביקש ממני לקחת אותו.
לקחת אותו עד שתיגמר הדרך.
אני בהלם מוחלט לא מסוגל לבטא מילה אחת הוא כבר העלה את עצמו
ואת תיקו אל העגלה ואמר לי דהר!
אני פניתי אל יציאת העיר, הדרך אל העיירה טינו-מרלה - האדון
וודאי לא התכוון לסוף הדרך, הוא בטח רצה לצאת לטיול נעים ביום
ראשון חמים שכזה היה.
חשבתי לעצמי במהלך הדרך מה עבר בראשו של הדון לעשות אשר עשה,
הרי יש לו את מרכבתו ומשרתיו אז בשביל מה ביקש מעגלון כמוני
לקחת אותו עד גמר הדרך?
הגענו לפונדק דרכים בצל גבעות אבן הגיר שבדרך לפינו-מרלה, מעין
עמק קטנטן בצד הדרך שעוצרים בו ללגום מעט מים ולהמשיך במסע,
דון אנטואן הורה לי להמשיך ולא לעצור.
"דון אנטואן, אנו חייבים לשתות, אם לא- נמות מצמא" אמרתי לדון
"לא משנה כעת, סע עגלון ואל תעצור כאן" הוא השיב על שאמרתי.
לפתע הוא קם והתיישב לידי בספסל העגלון. אני כבר ממש רעדתי
מצמרמורות של כבוד לבן אדם כמוהו ולא יכולתי לנוע אף לא הנעתי
עפעף.
"מה שמך עגלון?" שאל הדון
"שמי נדוליאני אדון, מדוע אתה שואל?"
"אני רוצה לדעת מי יביא את שנינו לסוף דרכינו עגלון" הדון אמר
בצורה שלא הבנתי, כביכול הוא ידע לאיפה פונות דרכינו והוא יודע
מה יהיה בסוף.
אז שאלתי בסופו של דבר: "לאן דון אנטואן?"