המראות רצים לי מהר, העיניים לא מספיקות להיאחז בתמונה והיא
כבר נעלמת.
כל ישראל פרוסה מול העיניים כשנוסעים מת"א לחיפה ברכבת.
הרים, כבישים, קצת פחות מכוניות מבדרך כלל.
הרגשתי חופש, היה לי פגרה מהעבודה והחלטתי לנסוע לחפש לי דירה
חדשה לגור בה.
נשבר לגור בת"א. גרתי שם מעל שנה וגם זה רק בגללה ובגלל העבודה
שלה, מזל שהחליטה לנטוש אותי אחרת הייתי ממשיכה לגור בת"א
לנצח.  
אני זוכרת אך בחרנו לגור דווקא בדירה  הזאת. לא הצלחנו לבחור
בן דירה במרכז, ליד הכל, לבן דירה מרוחקת ליד הים.אז כדי לבחור
עצמתי לה את העיניים חיבקתי אותה והסתובבנו, הסתחררנו בלי סוף
עד שנפלנו על הרצפה,
הכיוון שהיא נפלה הצביע על הים ושם גרנו.
הדירה על הים, היא הייתה מצוינת להתחלת היחסים בנינו, כל יום
צעדנו יחפות יד ביד לעבר השקיעה, היינו מאושרות ולא היה אכפת
לנו מה אנשים חושבים.
להמשך היחסים הדירה הייתה סיפור אחר.
אני חושבת עליה, על מה שעשינו או רצינו לעשות ולא הצליח, על
הריח שלה, העיניים והחיוך, המראות מתערבלים לי עם ההרים
הכבישים והשדות ,אני נוסעת כי זה נגמר.  

משהיא מתיישבת מולי ליד החלון, יש לה שיער אדמוני מקורזל כמו
שאני רצתי לעצמי, היא קוראת עיתון, את ידיעות. לפני שגרתי עם
חני קראתי ידיעות, הכי אהבתי את התשחץ הוא גרם לי להרגיש חכמה
כשהצלחתי לפתור אותו. חני מעדיפה את הארץ היא חושבת שיש בו
יותר תוכן.
האדמונית מניחה את העיתון ומבקשת אש, יש לה קול עמוק, צרוד.
אני גם מעשנת סיגריה איתה. היא בת 27, קצת יותר גדולה מחני,
היא חייכנית, נראה כאילו היא לא יוצאת מהכלים אף פעם.
חני גם מחייכת, אבל כשחני מחייכת אפשר לראות שהיא תפסיק, עוד
שעה אולי עכשיו ממש או מחר. אהבתי להסתכל על חני מחייכת, אהבתי
לראות אותה מחייכת אלי, החיוך היפה ביותר שלה הוא בבוקר,
כשהעיניים שלה מחוסות קרומי שינה והיא ישנונית. אז הרגשתי שהיא
אוהבת אותי.
האדמונית מסתכלת בחלון, אל אותו חלון שהשקפתי עליו לפני דקות
ספורות, היא בטח רואה נוף אחר, הוא חולף במהירות, אולי היא
רואה את העתיד שלה, יד ביד עם בחיר ליבה כשבבטנה גודל לו עובר
קטנטן, אולי היא אשת עסקים ויש לה מאהב, בעבודה בוודאי יודעים
ומעלימים עין.
על חני הם דווקא לא העלימו העין כשהבאתי אותה לאחת המסיבות עוד
בימי יחסינו הטובים, אהבתי אותם, את כולם, אהבתי את חני יותר
מכל.
אני חושבת שזו הייתה נקודת המפנה.
האישה מסתכלת עלי,כנראה שהדמעות החלו ליזול עלי, אני בוכה,
אני לא יודעת למה, האישה במבוכה היא מביאה לי נייר לח אן לה
משהו אחר, הפנים שלי נשארות רטובות, האישה מתחילה לדבר היא לא
יודעת מה לעשות, היא מספרת על עצמה כשהיא הייתה חדשה בעיר זרה
לה, מספרת על אך היא השתנתה וגילתה על עצמה דברים חדשים, אמרה
לי שאני יפה ושאני חכמה ואמרה שאני אסתדר, והדמעות פסקו, לאט
אט.
האישה, מיכל ירדה באבן יהודה, היא חיכה את החיוך שלא מפסיק
וחיבקה אותי.
הסתכלתי על החלון על העצים על הבתים בפאתי חיפה, וחשבתי שאני
רוצה  לא לגור ליד הים, אני לא אוהבת רוח וגם לים אני לא הולכת
הרבה. חשבתי שבדירה שלי יהיו מפוזרים המון ידיעות אחרונות,
ושאולי אני אצבע את השער באדום , כמו השמש אבל רק אולי.