ושוב רונה על המיטה, פותחת ניירות, מדליקה סיגריה. מערבולת עשן
וצבעים מסביבה, אל עולם שכולו פרפרים וצחוק. פרשה ידיים ונפלה
על ים כחול יותר מכל כחול אחר, קרצה לבת ים קטנה לפני שנסגרו
העיניים. והשחור לפניה מזמין הזיות, מזמין ילדות קטנות למקומות
בהם אסור זה מותר, ומותר לנסות. פתחה את העיניים, הביטה שוב
באותה בתולת הים, אך בתולת הים כבר לא בתולה. איש אחד אמר, שזה
טוב, שכולן כבר עשו את זה. בתולה על מיטה עם קפיצים חורקים,
בתולות ים זה פשוט לא פשוט, כאב גדול ומכתב על הבוקר. יצאה
מהדלת וחזרה אל הים, איפה שכולן בתולות. ורונה שוב סוגרת
עיניים, במערבולת צבעים, נופלת למטה אל בור של הזיות, שואפת
עמוק יותר, אל איפה שנגמרות הריאות. שדים מסביב מביטים בה
בהתרגשות, צוחקים. רונה מסכנה, רונה בוכה כי רע לה, כי היא לבד
ואף אחד לא יודע. רונה בוכה על אהוב שעזב, שהכי אהבה. ושדים לא
מרחמים, רק צוחקים, דוקרים אותה במקלות וצורחים, רוצים שתלך.
היא נשארת עומדת, מחכה למשהו חדש, משהו שירגיש את הכאב. בעולם
הקסמים לא בוכים, כי אין מקום לדמעות. רונה שואפת עוד ועוד כדי
לצאת מהמצב, לצאת מהשגרה, וטסה לגן עדן לדבר עם אלוהים. שיחה
קצרה, מספר טלפון משורבט על מפית נייר, רונה צועקת בפנים
ומבחוץ צוחקת. מטיילת עם מלאכים ברחובות, איפה שחווה ואדם דרכו
פעם, בורחת מאמת שרודפת, רצה כמו שעוד לא רצה בחיים.
לרונה יש בחדר שקים גדולים, שרק היא יכולה לראות. והיא רוקדת
בחדר, שוברת מראות, בועטת בכל מה שנקרה בדרכה, צוחקת ובוכה על
כל שק, שכבר פתחה, ועכשיו שפוך על הרצפה.
בשקים היו רגשות פעם, אבל עכשיו הכל פה מפוזר על הרצפה. היא
נופלת, שוחה בתוך ענן אבק, ששם כבר מזמן ואף אחד לא טרח לנקות.
לא בוכים על שק שנשפך, אבל רונה בוכה, כי נגמרו לה הרגשות.
כולם, מלבד שק העצב, שממנו יש לה הרבה. עלתה גבוה, אל אדן
החלון, ועזבה את הידיים. נפלה רחוק, נפרדה לשלום מבתולת ים,
שכבר לא בתולה, מאהוב שעזב ומשדים צוחקים, מאלוהים, מניד בראשו
אומר לעצמו "חבל", ממלאכים בגן אדם, נפרדת מהחיים. צרחות
ברחוב, כואבת צורחת, קפצה מקומה שנייה, לא שלישית ולא רביעית.
אנשים מסביב, אמבולנס בדרך, רונה רוצה למות, אבל לא נותנים לה.
מקבלת זריקה, סוגרת עיניים. חבל, זריקה לא עוזרת למפרקת שבורה.
רונה מרחפת, בוהה באוויר, נכנסת עמוק אל הבור, בוכה באדמה.
רונה מתה, אבל אל תטעו, היא עדיין מרחפת אי- שם, בוהה בעצמה.