שעות. שעות היא יושבת מול אותה הקלטה, המתגלגלת בוידאו, שכבר
עייף מעבודה.
לוחצת על השלט מעבירה, אחורה וחזרה.
שעות היא מסוגלת לשבת, ורק לבהות בפניו על המסך, בחיוכו,
המושלם, בגופו ובפניו, שערו הבלונדיני, המתולתל, ועיניו החומות
מרצדות אל מול עיניה. והיא, משאלתה היחידה היא להיות במקום
אותה נערה שהוא מחזיק בזרועותיה, ומצמיד שפתיו אל שפתיה. כמה
חלמה על זה, תכננה תסריטים, על דבר שלא היה, וגם לא יהיה
לעולם.
היא יודעת הכל עליו, על מנהגיו, את כל מלתחתו בסדרה היא יודעת,
כל סרטון, תמונה, מידע יש לה.
צבעו המועדף, הוא הצבע שלה, ושל רוב מלתחתה, תחביביו הם גם
שלה, חלומותיו ומשאלותיו, הכל גם שלה, והיא חולמת עליו, ימים
ולילות.
בנים בגילה מכיתתה ומשכבתה לא מעניינים אותה, כי אף אחד מהם לא
מגיע, ולעולם לא יוכל להגיע אל קרסוליו אל אהובה היחיד לעולם.
היא שלחה אליו מכתבים, ומתנות, בכל ימי הולדתו, וכל שנה היא
חוגגת לו מסיבת יומולדת, אבל הוא, לעולם לא מגיע אליה, הוא לא
יודע.
היא הקימה לו אתר מעריצים, אתר רשמי, ומועדונים ופורומים והכל,
כל מה שיכלה לעשות, אפילו קבלה ממנו תשובה יום אחד, והמשיכה
לכתוב לו.
גם היא פגשה אותו יום אחד, בלי להתעלף נתנה לו נשיקה וחיבוק,
קיבלה חתימה ודיברה איתו.

היום, היא כבר גדולה, והיא מסתכלת על עצמה שהיא הייתה קטנה, על
אותה הערצה מטופשת.
והיא מסתכלת על חייה, על ביתה, משפחתה ובעיקר על בתה הקטנה,
תוהה אם גם לה יום אחד מושא הערצה מטופש..