כמו עוגת טריקולד רב שכבתית, היום נפרס מול קטיה, במעיל שחור
והבקבוק בתיק בית הספר מכביד על גבה. איכשהו, היא היתה רוצה
חגיגת יום הולדת קצת יותר מכובדת מזה, אבל היא זרה - מחכה
בתחנת האוטובוס, בנעלי התעמלות מסמורטטות: כי יש הרבה שכבות
לעיר, וקטיה רצה את כולן.

שכבה ראשונה: קטיה באוטובוס. ראש שעון על הזגוגית, הטיילת
חולפת ברקע, מהירה ולבנה באור החיוור של הבוקר. מולה יושבת
זקנה מטופחת. מצמוצי הזקנה בשפתיה מרוחות האודם הזעקני מטרידים
את קטיה. היא פותחת מעט את החלון והאוויר הקר פורע את שערה
הבהיר והארוך בנעימות מוזרה. האנשים סביבה נועצים בה מבטים
ביקורתיים והיא מהדקת את המעיל. ברגע הזה, לא משנה לה שהיא
אפילו לא יודעת לשאול את הנהג כמה עולה הנסיעה. היא כמעט
מרגישה ישראלית.

שכבה שניה: קטיה ויוליה ואוקסנה בשירותים. שלושתן מרגישות
קלילות ומצוחקקות כשהבקבוק השקוף עובר ביניהן. אירה, בחוץ,
שומרת שאף אחד לא יכנס על מנת לנצל את השירותים לשימושם
המקורי. לקטיה כבר קשה להתמקד בתפקוד הרגליים שלה.
"..שהיום הם לוקחים אותנו לטיול" אומרת אוקסנה.
"טיול?"
"זה משהו עם עצים, הטיול הזה" אירה מעירה, ידיים זעופות על
המותניים. "אל תגמרו את הכול!"
יולקה שרה לעצמה, זמפירה, או משהו, וקטיה תופסת את פיית הבקבוק
והנוזל הזה (אוי אלוהים כל כך טוב) ממלא את כולה. אוקסנה
משעינה את ראשה על כתפה, היא צוחקת. "יא שיכורה."
אירה, זקופת גוו ורצינית מול הדלת המתקלפת, נקלעת לבעיה:
לכיוונה מהדסות שתי ישראליות מתולתלות שיער, רגליהן הבשרניות
דחוקות לנעלי עקב שחורות הקטנות מהן בשתי מידות. גם אירה קטנה
מהן בראש וחצי, אבל היא מעפעפת באדישות ובועטת בדלת, וקטיה
שומטת את הבקבוק אל תוך תיקה הפתוח. היא מאלצת את שארית הוודקה
אל תוך גרונה, ונשימתה מתחילה להשתנק.
הישראליות מטופפות אל התאים, נועצות בהן מבטים חודרים -
ושלושתן נושכות את שפתיהן כדי לא לצחוק. "יש בעיה?" העברית של
אוקסנה צולעת, אבל היא לא מתאפקת. קטיה מחייכת בסחרור מבורך
כשהשתיים נעלמות בתוך התאים.
"כנראה שאין".
"אחר כך נלך לאנטון. מקס." זאת יולקה, ראשה על הטיח המשומן.
"או משהו". או לשכב על הדשא, על החול, המים לוחכים את השיער
שלך, את המצח ואת קרירה אבל הכול נורא חם מבפנים, ולצחוק, לחבק
מישהו (אנטון. מקס. משהו), כי בבית אין מה לחפש. ההורים שלך
נתנו לך בירה וודקה והלכו לשטוף רצפות של יהודים.

שכבה שלישית: הגשם דופק בחלון האוטובוס והזיעה ניגרת על מצחה
של קטיה. היא מרגישה ירוקה. בפרץ השראה היא פותחת את החלון
ומחזירה את כל ארוחת הבוקר שלה לכביש המהיר. היא לא מפסיקה: זה
אולי נמשך שעות. אירה מחבקת את הגוף הרועד שלה חזק כשהיא
מרוקנת את הכול. הפנים שלה נשאבות מצבע, הכול כל כך אפור.
עוצרים את האוטובוס, מושכים את קטיה למטה, המעיל מופשל, הם
שופכים עליה מים, אניצי הפוני נדבקים למצחה כשהיא שוב מתכופפת
להקיא. "אירה, תחזרי לאוטובוס", המורה לא רוצה שיחבקו את קטיה.
המבט הסולד שהיא נועצת בה מבהיר שלדעתה זהו עונש ראוי.
אחת הבנות הישראליות שולחת יד ומלטפת את שערה הרטוב של קטיה.
היא אוחזת כוס פלסטיק בידיה, ובאיטיות מוזגת מיץ לימון קר
לתוכה. קטיה נרתעת, שותה, ולא אומרת תודה. היד שלה רועדת בעוד
גרונה מתכווץ שוב והיא לא יכולה לשלוט בזה. כבר אין לה מה
להוציא, אבל הגוף שלה מתעוות. כוס הלימון נופלת ומכתימה את כל
הג'ינס שלה. היא כתבה את שמות החברים שלה מאוקראינה על הצד
הפנימי של הג'ינס, כדי לא לשכוח.