היום זה היום שלך. הכנתי כבר הכל. כיבוד, שתיה וקצת פירות.
אפילו הכנתי את המאכל האהוב עליך. עוגת גבינה עם תותים.
לבשתי את השמלה האדומה. זאת שקנית לי במתנה.
אמא אומרת שזה לא מכובד ללבוש את השמלה הזו.
היא טוענת שהיא נועזת מדי ושהצבע לא מתאים לארוע שכזה,
אבל אני מזמן הפסקתי להקשיב לה. לי לא אכפת.
אני יודעת שאתה אוהב אותי ככה.
זוכר שטיילנו על שפת הים? רוח קרירה באוויר. שקט. אתה מחבק
אותי.
שומר עליי. על החולות הרכים פרקנו את כל הרגשות שנתחבאו עמוק
בפנים. עשינו אהבה כמו שרק אתה יודע לתת.
ימים ארוכים אני יכולה להעביר במחשבות רק עליך.
כל-כך הרבה נתת וכל-כך מעט נשאר לי ממך.
היום זה היום שלך. כולם יבואו אלינו הביתה. כל החברים, כל
המשפחה,
אפילו פיסטוק. כולם. כולם חוץ ממך.
אתה בטח מתרגש. אני כבר אבדתי תחושות ממזמן.
הם ידברו עליך המון. פתאום יש להם כל-כך הרבה מה לומר.
רק דברים טובים, אבל הם לא מכירים אותך. לא כמוני.
אליי היית בורח כשהכל מסביב התמוטט ואף אחד לא היה שם בשבילך.
לי תמיד היית מספר את הסודות, הפחדים ושאר מכשפות ושדים.
אני תמיד הייתי שם בשבילך ואתה היית שם בשבילי.
עד שהמוות הפריד בניינו.
מי בכלל הזמין אותו?
אמא אומרת שמה שלא הורג מחזק ושהזמן הוא התרופה הכי טובה.
היא לא מבינה שאני כל-כך חלשה עכשיו שאין לי אפילו כח להתחזק.
גם היום אחרי שנים של אובדן אני עדיין לא מצליחה לעכל.


חושך. נרות צבעוניים ריחניים בכל פינה. מוסיקת רקע שקטה.
יד, שהיא לא שלך, מחבקת אותי.
חיוך עולה על פניי. נזכרתי בך.