אני מתהלכת מקבר לקבר,
משם לשם,
מנשמה לנשמה,
מבן אדם לבן אדם.
מקום כל כך כואב,
ויחד עם זאת כל כך גדול.
מלאך המוות עומד במרכז,
אומר לכולם, לאן לפנות עכשיו.
מקום מסובך, מקום מתוסבך.
פגשתי במלאך, הוא הורה בי ללכת בדרך הישר,
וכך עשיתי, ללא כל הבנה מילאתי את פקודותיו.
הגעתי למקום, מקום מוזר,
אפל שם, מסתוריות אופפת את המקום.
למה הוא אמר לי לבוא לפה?
פניי במבט של ספקות, ויחד עם זאת עייני דומעות.
לפתע אש ההילה מתלכדת מעלי, מבנה נגלה בפניי.
הוא קטן, בגובה שלי, באורך שלי.
זה אני.
זה הקבר שלי.
שמי חרוט עליו, ואתו פרחים מונחים מכל עבר,
זוהמת הריקבון שבגופה, נעשית לממשית, אני רואה אותה,
אני מרגישה אותה.
המלאך פונה אלי, מסתכל ושותק.
אין לך סיכוי כאן ילדה הוא אומר לי,
את תגיעי למצב כזה במהרה.
למה?
למה אתה אומר את זה?
זוהי האמת, והיא לעיתים כואבת.
אם לא תתפכחי למציאות הנפרדת מריקבון,
תגיעי לכאן, זה יקרה ביום אחד של שיגעון.
צמרמורת זיכרונות עוטפת אותי במהרה,
הרגעים הטובים לפתע מתגלים, ואני לא מגיבה.
פחד זורם בעורקים, כאב מגיע, חודר לעומקים.
לפתע  מה שהיה בטון, הופך לרך,
שקר אחד  גדול הופך לקטן.
הימים מתארכים, ואני איתם מחייכת,
מגיעים הלילות, ואני איתם חולמת.
בכי מעיר אותי מההזיה החלומית,
בכי של תינוק, שרואה עכשיו את אמו בקבר,
הרי ברור שהוא לא מבין, מוזר, מפחיד.
מלאך, אם אתה נותן לי תקווה לחיים,
למה קוראים לך מלאך המוות?
הוא שותק, שותק ומחייך.
הוא לא עונה לי.
הוא רק מביט בי, וצוחק.
אני לא מאמינה, מלאך המוות צוחק.
ואני איתו, יחד שנינו צוחקים, באמצע שומקום.
במרכז השממה, שרק גוברת,
במקום שבו חיים נלקחים, לעולמים.
ביקשתי שיענה לי, ושמתי לב שאני מדברת לעצמי,
הוא נעלם, ככה בין רגע, ויחד איתו הקבר, הקבר שלי.
אולי זה סימן, שיש לי עוד זמן לחיות,
אולי בגלל זה נעלם הקבר, יחד איתו.
לא משנה למה קוראים לו ככה,
לא אכפת לי למה הוא נעלם.
מלאך המוות השאיר בי את התקווה הקטנה להאמין,
שעוד כדי.