פעם חשבתם מה יקרה לכם שתעלמו מכאן? לא עקרוני אם מוות טבעי או
התאבדות או תאונה או בככל, מה יקרה לעולם?
אני קצת חשבתי, אני לא רק, יש כאלו שחושבים יותר ממני, כאלו
שחשובים לי יותר ממני אבל שפשוט לא מבינים אותי, אני לא חושב
שבכלל מישהו מבין אותי, רק כועסים עליי ומאשימים אותי בהכל,
רבים איתי ומאשירים לי את הבעיות בחיים, שאני אפתור לבד, שאני
אבכה לבד ואבין הכל לבד. כשמגיע הלילה, אני תמיד חושב, אבל
חושב הרבה, על כל מה שהיה ויהיה, אני מתכנן הכל, לרוב זה לא
מצליח לי, אבל טוב לי שאני מתכנן דברים כמו שצריכים להיות.

כשאני אמות, אני לא חושב שלמישהו באמת יהיה אכפת..
זה לא שיעשו לכבודי מקדש או שישנו את מצב רוחם, אני אהיה כמו
כל סבתא שמתה.עוד אחד שמת..הגיע זמנו, אולי תוך חודש ישכחו
וזהו.הם ירצו לשכוח, הרי יותר קל לכולם בלעדי ובלי הצרות שאני
גורם ועשיתי בכל החיים שלי. אני לא חשוב שהמוות שלי ישפיע על
מישהו פנימית או חיצונית, ישנה התנהגות או דברים. הוא עדין
יהיה חבר שלה, עדין ישנאו אותי, עדין הם ירצו אחד את השני,
עדין הם ישנאו. אף אחד לא יתאחד או יתאגד, לא ירצו לזכור או
לעזור, לא יקדישו אהבה בשביל להחזיר אותי.

האנשים הרחוקים, מהבי"ס, מהאזור פשוט ישמעו וידברו על זה
בשיעור או משהו, "נער מפ"ת מת", לא יתייחסו לזה יותר מדיי.
האנשים שאני מכיר פשוט ישמעו, אולי חלק יבכו, חלק יכעסו, חלק
יפגעו בעצמם, אבל הם יבואו ללוויה ותוך חודש ישכחו, הםל לא
ירצו לזכור, איך אפשר לזכור אחד כמוני?..מישהו שאתאבד?, מת
בזכותו.
המשפחה הרחוקה, בני דודים וכד', לא ממש ישימו לב, בכל מקרה הם
דיי שונאים אותי, אנחנו לא בקשר או משהו, יבואו ללוויה, יבכו
קצת, יגידו כמה אני חסר ואז..ילכו הביתה וישחקו במשחקים שלהם,
אולי המצב במשפחה ישתנה, אבל יאשימו את כולם, ככה אני מבין
אותם היום.  המשפחה הקרובה שלי  בטוח תשים לב, אני לא יודע
בכלל איך היא תתמודד עם זה, אני רק מקווה שלא יקרה להם שום דבר
שיפגע בהם או מבאנשים אחרים, בטח אנשים ילכו לטיפול, כולם יבכו
ולא יאמינו, ירצו להחזיר אותי, אבל..יאשימו לבסוף אותי, או את
הבעיות של החיים, או שבכלל ימציאו שהייתי עם סמים?

כן, כנראה התאבדתי עכשיו, לאף אחד לא אכפת יותר, אתם לא ממש
רוצים להחזיר אותי, אין על שמי שום רחוב או ספסל, שוב מוסד או
פסל, כמה תמונות, מודעות אבל ותוכניות בערוץ המקומי וזהו.
אני בטוח אתגעגע אליכם, אבל אני לא אזכור שום דבר, אני אתחיל
שוב, מישהו אחר, שלא יודע שום-כלום.
כן, כמו שהבנתם, אני חושב על הגילגול...אולי זה קיים, עדיף שזה
יהיה קיים, שתהיה לי קצת תקווה שאם אני אמות אני אתחיל בדבר
חדש ויותר טוב, אולי, מקסימום אני אמות שוב ואתחיל שוב עד
שיהיו לי חיים מספיק טובים ומספיקים בשביל שירצו לזכור ולהכיר
אותי, שיבינו אותי.

אם היתה לי ידידה שהולכת להתאבד, ידידה שבבי"ח, שיש לה בעיות,
אני יודע שהייתי ישר ניגש לעזרה, הייתי בא יום-יום לבקר אותה,
להראות לה שאני כאן, אוהב, אולי אני באמת, אני לא חושב שאני
סוציומט, אני יודע שהייתי עושה את זה.
לבסוף מאשימים אותי שאני רשע, שאני דרמטי מדיי, אבל לפי דעתי
זה מספיק טוב לעצמי, מספיק טוב לחיים שלי ככה.
הייתי בא אליך, אפילו, חס וחלילה אם היה לך משהו, לבי"ח, לבית,
למוסד, לכלא- יום יום, לא מפסיד לראות אותך, לדעת שיש מישהי
שאני יכול לעזור לה, אולי, עד שתגידי שנמאס לך ממני, "עזוב
אותי דיי".
אני הראשון שיבכה שיכאב לך, הראשון שישמח שתיהי
מאושרת...אבל...
אני לא יכול להשוות את עצמי למשפחה שלך, אולי לחברות שלך,
לאנשים שאת באמת שמה עליהם וחושבת עליהם, שרוצה שיהיו קרובים
אליך, אבל אני יודע שעשית לי מספיק אושר, חייכתי אליך, בגללך,
אבל אם תמותי, את לא.
אני הראשון שיבכה אם מישהו ימות, אבל אני מצטער כי אני כזה,
אני לא רוצה שיהיה לאף אחד כאלו חיים, אני יודע שהמוות הוא לא
הפתרון, אף שהמוות הוא בסוף החיים, לא לפני ולא אחרי.
אם ככה הייתי צריך למות, או היא, או אתה, מתים וזהו...בלי שום
בעיות, בלי פשרות.

כל עוד היום אני חיי, אני חושב לילה לילה, כל הזמן על הכל, אני
לא העליתי על דעתי פעם אחת להתאבד, אבל אני פשוט גם לא רוצה
שזה יקרה, אני מפחד למות, אני לא יודע מה יקרה לי, ואני יודע
שכולם ככה כמוני, יש כאלו שיש להם בעיות; נפשיות, חברתיות
ופיסיות, אני יודע שכואב להם מספיק, אולי פחות ואולי יותר
ממני, הם קצת מתוסבכים, מפסידים את החיים והכל, יש כאלו שמנסים
להיות אופטימים ויש כאלו שלא, אני מנסה, אבל כל פעם שקורה משהו
שלא טוב, בשבילי, אני מרגיש רע ויודע שאין לי בכלל מה לעשות
נגד זה.
אם יקרה לך משהו, אני אכעס, אני לא אתאבד, אני אכעס שזה קרה,
אאשים את כולם, אבל בסוף, אני אהיה אשם, כל פעם שאני אראה
פרחים, פרפרים, ילדים, עננים- אני לא אחייך או אצחק כמו כולם,
אני אזכר ואבכה, כי לשכוח זה יותר קשה מלזכור וכולם כל-כך
רוצים לשמר ולזכור חוויות, אז למה לא מסריטים בוידאו הלוויה?
אישפוז יום? סבל?

אני לא עושה לך פה הספדה, לא מתכוון וגם לא רוצה שזה יקרה.
היחיד שמוספד פה הוא אני, שאני הולך להפגע ורצינית, אני לא
רוצה שיהיה רע, אבל..אולי זה מגיע לי.
את יודעת, אתם יודעים, אתה יודע..שאני הייתי מספיק רע, מספיק
טעיתי, מספיק אהבתי ונכשלתי.
אני תמיד אסתכל על הירח ואראה אותך, מחייכת ואדע תמיד שאהבתי,
כמה שרציתי ונכשלתי.
לפני שהלכת ממני רציתי רק לנשק אותך ולהסתכל לך בעיניים,
אבל את עפת ממני ונעלמת, זכותך.

גם זכותי למות, אבל למות איתך, שאני זוכר אותך.
אבל אני אוהב אותך, בכל הלב ואני רוצה...להתקרב, אבל את שונאת
אותי
ובורחת ומסתכלת למעלה אליי..וחושבת שאני משהו רע, ואני מנסה
להיות לא נורא.
כל עוד אני אוהב..ומנסה..ונכשל.

הרי אני, בעצם כל העולם יודעים דבר אחד.
הם מפחדים מהמוות אבל בתת מודע בעצם מפחדים להיות לבד.
אני יודע, אבל כל עוד בחיים מישהו לבד שימות יהיה לו הרבה מתים
לידו.