הו סבתא יקרה שלי!
רציתי לומר לך כל כך הרבה דברים. אבל מעולם לא יכלתי. בכל פעם
שפתחתי את הפה בכדי לספר לך משהו, מיד היה לך מה להגיב, לנסות
לחנך. ואת, בתור סבתא אמורה להיות התומכת, לא עוד אמא.
הו סבתא יקרה שלי!
אני מצטערת שאני מאשימה אותך. כי עכשיו כשאני יכולה להגיד כל
מה שארצה, ואת לא תעני, אני משתוקקת לשמוע אותך מדברת.
שומעת את הברותייך האומללות, מתאמצת להוציא הגה, אבל הוא לא
מובן, ואחריו את מותשת. אל תתאמצי. סבתא. אני יודעת שאת אוהבת,
ואני יודעת מה תאמרי. רק נוחי לך. שתחזרי להיות סבתי האהובה.
הו סבתא יקרה שלי!
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לומר לך, אבל קשה לי. עכשיו
כשאת לא יכולה לענות לי. זה טיפה חסר טעם. את לא חושבת?
הו סבתא יקרה שלי!
כולנו מתמוטטים פה בלעדיך. יושבים על יד מיטתך ומביטים בך.
אישה חזקה היית תמיד. ניצחת כל מחלה שניסתה אותך, ואני יודעת
שגם את זה תעברי. את חייבת! סבתא! בשבילי!
הו סבתא יקרה שלי!
אני מקווה שאת יודעת כמה אני אוהבת...
איך אוכל להמשיך את חיי בלעדיך...?
אפילו שסבא ואני מדברים סוף סוף, והרי משאלתי היחידה היתה
לשמוע אותו, צלול בדעתו, מעלה זכרונות, ואולי יום אחד לשמוע את
זכרונותיו מהשואה.
אבל לא על חשבונך, סבתא יקרה שלי. מלבד העובדה שהוא עצמו משתגע
בלעדייך, וצחוקו המבולבל מהדהד בראשי ימים ולילות, מלבד זה,
פנייך המפוחדות מופיעות שוב ושוב בעיני. מבקשות עזרה.
הו סבתא יקרה שלי!
הלוואי ויכלתי לעשות יותר, ולא להגיע למצב הזה שאת בו. הייתי
נותנת את חיי. אבל אפילו כלייה לא רצית לקחת ממני. איזה לקחת?
אחרי כל מה שנתת לי את?  
הו סבתא יקרה שלי!
אישה חזקה, אין כמוך. ועכשיו את כה חלשה, ואני לא מסוגלת
לראותך כך. מעולם לא הצטיירת כך בעיני, ואיני מסוגלת לקבל את
העובדה שאולי כך תהיי מעכשיו.
סבתא יקרה שלי, היי חזקה! עבורי...