הסלון המואר, הטלוויזיה בקולי קולות, מדברים, מתנשקים. ואני
חייבת להרוס את השלווה עם עוד אחת מהיציאות המוזרות וה"לא"
קשורות שלי.
"איפה?!? איפה עוד בעולם תמצא מקום כזה???" שאלתי בציניות
מפחידה. "איזה מקום.. מה..?" הוא ענה לי בפחד מהנושא שיבוא. "
ישראל... אין מקום כזה בכל העולם, פשוט מדהים פה והאנשים
במיוחד, אתה לא חושב?". "כן, כן, צודקת". "תודה על ההקשבה, אתה
יודע בכלל על מה אני מדברת??, לא!! אז למה אתה בכלל מגיב?".
עניתי בעצבנות, והוא, כמובן לא הבין מאיפה זה נחת עליו. "לא,
לא, אני פשוט עייף, אולי נדבר על זה אחר-כך,זה ממש דחוף?".
"לא..." עניתי בקול עצבני-עצוב-ציני. "נו, מה. דברי!". "לא
רוצה- אין לך כח לדבר, נדבר מחר! אני גם כך צריכה ללכת". אנחת
הקלה נשמעה מפיו.

הטלויזיה ממשיכה להרעיש ואנחנו בדרך החוצה.
צפירות מכוניות נשמעות ב-10דקות האחרונות ללא הפסקה, אנשים
מפוצצים את תחנות האוטובוסים. אני והוא, בדרך הביתה.


"איפה עוד בעולם תמצא מקום כזה???" יריתי לו את זה בפרצוף,
בדיוק לפני שהוא נישק אותי נשיקת לילה טוב. "מה?? איפה?? מה
קרה?? לא עזבנו את זה?". "לא" וכמובן, מה יש לו להגיד חוץ..
"איזה מקום?" "ישראל, ת"א, - איך שלא תקרא לזה, איפה שאנחנו
גרים. לא מדהים פשוט איך שהאנשים מתנהגים? בשום מקום בעולם לא
תראה כזו התנהגות". "נכון..." הוא עונה לי בצורה מופתעת בלי
בכלל לדעת על מה אני מדברת...החלטתי לא להמשיך עם זה- הוא גם
ככה לא מעונין.

נתתי לו נשיקת לילה טוב "בהצלחה במבחן" ניסיתי להרגיע אותו, "
נראה אותך מחר,חלומות נעימים".

עליתי הביתה, ראיתי עוד קצת טלויזיה, מהרחוב הרעש נמשך עד
השעות הקטנות. ככה זה, שאנשים נהנים הם צריכים להראות את זה
לכולם. ככה זה, שחיים בישראל...