בוקר. קיץ. אני פותחת את עיניי במצמוץ ומשאירה אותן סגורות
למחצה בשל האור הרב שנכנס מכיוון החלון, לוקחת את הפוך ומכסה
את פניי איתו.
כן, אני עדיין ישנה עם פוך, גם עכשיו, מסרבת לקבל את הקיץ
העומד בפתח.
כנראה שבפנים עדיין קר לי.
אי אפשר לחזור לישון- יש שיגרה שצריך לעמוד בה. בית ספר שצריך
להגיע אליו. עולם שצריך לחיות בו.
קולות טפטוף מתקתקים על החלון. אני בקושי קמה ומתיישבת במיטה.
במבט חד ועצבני מסתכלת החוצה. כן- חשדותיי התאמתו. יורד גשם.
בקיץ? גשם בקיץ. גשם מגעיל, סביך, אפל. בחוץ קודר ויש רוח. אבל
עדיין חם- כי קיץ.
השעון המעורר מראה שכבר כמעט שמונה. אי אפשר ללחוץ על ה"סנוז"
כדיי לקבל עוד איזה חמש דקות של שקט.
אני מפחדת פתאום. לצאת מהמיטה שלי. מהפוך שלי. לצאת ולעמוד
ביום הזה. לא רוצה להכנס אליו- אין טעם באמת. הייתי מעדיפה
לישון לאורך כולו. אולי אפילו לאורך כמה ימים. כל הקיץ למשל.
אין לי כוח אליו.
וזה שטויות מה שאני אומרת- סתם מטאפורה שהכנסתי לעצמי לראש.
מזג האויר לא משפיע עליי. לפחות ככה הבנתי היום.
פעם באמת הייתי בטוחה שלחורף יש השפעה חיובית עליי. בימים
שהייתי בו עצובה הייתי מוצאת כל סיבה אחרת כדיי שתשמש הצדקה
לכך. הרי זה חורף.
ובקיץ, אם אני שמחה או משהו, אז זה סתם דבר זמני. כי ככה זה
הכל- זמני.
עכשיו קיץ, נראה לי (אני כבר לא רואה חדשות ככה שתחזיות מזג
האויר לא מככבות בטלויזיה שלי) והימים לא משהו. הייתי מוכנה
להגיד שזה בגלל שזה קיץ עכשיו וכשהוא יעבור- ככה גם מזג הרוח
הזה שלי יעבור. ואני אשתנה... אבל זה לא ככה.
כבר אי אפשר להאשים את מזג האויר.
ולמה עצוב לי...? אני פשוט בנאדם כזה. לא- לא בנאדם עצוב,
הייתי אומרת את זה פעם- אני בנאדם שנוטה להיות עצוב, לפעמים,
בגלל שטויות, בגלל... בגלל מזג האויר?
לא. פסלתי את האפשרות. אני בן-אדם דו קטבי כזה, ולא כמו כל
המשוגעים- חולי הנפש האלה (למרות שהם ממש מעניינים), פשוט מזג
הרוח שלי נוטה להשתנות הרבה.
אני יכולה להגיד שזה בגלל שאני אישה ויש את ה"הורמונים" וכל
הבולשיט הזה. גם היה לי נחמד פעם להשוות את מזג הרוח שלי למזג
האויר ולהסביר את זה ככה, אבל זה הכל שטויות.
זאת פשוט אני.
לפעמים אני ככה, במין מצב לא מוגדר.
נכון שיש מים חמים וקרים, ןבאמצע יש "פושר" כמו שאמא הייתה
קוראת לזה...?
אז ככה אני לפעמים. במצב פושר. לא נוטה לכאן ולא לכאן.
לא יודעת מה איתי, אני נעלמת פשוט, בלי להבין למה. בלי לדעת
להסביר.
זה כיף להתנתק ככה. לחיות במין עולם משלך שאין בו חוקים
ומגבלות, או מבחנים במתמטיקה או עבודות להגשה או אפילו אנשים
להתמודד איתם. אתה קובע מה יש ומה אין. אתה יכול גם לקבוע את
מזג האויר.
הבעיה היא שצריך לחזור- להתנתק בחזרה. המעבר הזה לא פשוט, וזה
רק גורם לך להבין כמה שהחיים שלך דפוקים ומשעממים, גם אם הם
נראים מושלמים מבחוץ.
אז זה מה שמעציב אותי- לחזור לעולם האמיתי הזה. לחזור להיות
עצמי. סתם- ילדה שאהבה את החורף, עדיין אוהבת- רק שלא ממש
מושפעת ממנו.
קשה להודות בזה, שהבעיה הזאת נמצאת אצלך ולא טמונה בשינויי
עונות או בכל גורם חיצוני אחר, כמו שהיית רוצה להאמין.

אני קמה, מתלבשת ומתארגנת. הכל נעשה כמו רובוט, בלי מחשבה- ללא
תכנון. בעצם- הכל מתוכנן מראש. אני יכולה עכשיו לבוא ולהצביע
בדיוק על מה שיקרה מחר, מחרתיים ובעוד שבוע. אני עדיין אקום
ככה בבוקר, אעשה את אותם הדברים. רק שאז אולי לא ירד גשם...
טוב, אז בעצם מזג האויר לא ממש צפוי.
הגשם, אולי זה יעודד אותי היום.
אני יוצאת החוצה. הטיפות הזעירות מפלסות את דרכן ופוגעות בי,
כחצים למטרה. אני ממשיכה ללכת. בראש מתנגן לי השיר של גארבג'
והשורה הזאת חוזרת וממשיכה כמו תקליט שבור
"I'm only happy when it rains"
כמה שזה לא נכון. כמה שזה כל כך לא נכון.
זה לא מזג האויר וזה לא כלום. זאת אני. פשוט אני.
קשה להודות בזה, שהבעיה הזאת נמצאת אצלך ולא טמונה בשינויי
עונות או בכל גורם חיצוני אחר.
נו טוב, מי עוד כבר אפשר להאשים...