אז זה לא הסיפור הכי טוב שלי. אז מה. לא מגיע לו להיות
בארכיון, יש בו אמירה והוא יקר לליבי. תחיו עם זה.

"שוד ושבר!" צעק המורה יחזקאל, מבועת.
"מה קרה?" שאלה אשתו תקווה, הורידה את הסינר ומיהרה לעברו.
"הביטי,תקווה!" הוא הצביע לעבר נקודה לא ברורה על התקרה.
"מה יש, יחזקאל, התקרה נראית לי בסדר גמור. מה לא בסדר בה?"
"את לא רואה, תקווה? את לא רואה את הסדק הקטנטן הנקווה לו
בתקרת ביתינו החם, הקט והצנוע?" שאל יחזקאל. תקווה הלכה למטבח,
סחבה משם כסא וטפסה עליו. היא עמדה על קצות האצבעות והסתכלה
טוב טוב.
"יחזקאל, אתה כל כך דרמטי. לזה אתה קורא סדק? זה אפילו לא
סדקדקון! אתה סתם הופך זבוב לפיל."
"אבל תקווה, את לא מבינה! היום סדקדקון ומחר נזק עצום לבית
כאשר התקרה תיפול על ראשינו! מחר ירד גשם, ואז, תקווה, נראה מה
יקרה אז..."
"אויש, יחזקאל, באמת." היתה כל תגובתה של תקווה, שחזרה למטבח
לעיסוקיה הרגילים.
"את תראי,תקווה." מלמל יחזקאל לפני שנרדם, ותקווה נאנחה לעצמה
ונרדמה.
הם התעוררו השכם בבוקר לקול ציוץ הציפורים, השמש האירה להם
מבעד לחריצי התריס והכל הראה סימנים שהולך להיות היום יום יפה
ואביבי. אבל לא מורה מסור ונפלא כיחזקאל יאמין לתרמית הארורה
הזו! יחזקאל היה משוכנע לחלוטין שבקרוב מאוד השמיים יתקדרו
וישחירו וגם אם הגשם לא יהיה מלווה בסופות רעמים, הוא יהיה גשם
כהלכה, כמו שיחזקאל אהב. הוא הביט בשעונו וראה שהגיע הזמן
לקום. תלמידיו האהובים מחכים לו בבית הספר והוא לא מורה אכזרי
כזה שיתן להם לחכות לו, במזג האויר החורפי הזה, חסרי מעש.
בדיוק אז התרוממה תקווה מהמיטה ושאלה בגיחוך: "נו, אתה עדיין
חושב שירד גשם היום?"
"קטנת אמונה שכמותך!" אמר יחזקאל בזעם. "בודאי שירד היום גשם!
תני לעננים זמן והם יעשו את שלהם."
ובכן, באותו היום חזר לו יחיאל סר וזועף כהמן כשהתגלה לו
שאחשוורוש חפץ ביקרו של מרדכי, וזרש, סליחה, תקווה, זרתה מלח
על פצעיו והזכירה לו, כאילו שהוא לא ידע, שהיום לא ירדה ולו
טיפונת אחת קטנטנה והסדקדקון לא גדל ולו במעט. כך עברו להם
ימים אחדים, ואף טיפה אחת לא ירדה. האדמה נשארה יבשה כשהיתה,
השמיים היו בהירים וחסרי עננים, ובכל זאת, יום יום לקח יחזקאל
את מטרייתו האהובה איתו לבית הספר, יום יום היה בודק אם במקרה
הסדקדקון התרחב ויש לקרוא למומו הצבע שיעשה את מלאכתו ויסתום
את הסדק, אבל לשווא. שום דבר, פשוט מאומה לא השתנה. יחזקאל הלך
ושקע לאיטו בתהומות היאוש והאבדון, ואפילו הגפילטע פיש האהוב
עליו, מעשה ידיה של תקווה אשת החיל, לא עודד אותו כבימים עברו
מאחר ובכל פעם שהביט בו נזכר שהיה זה פעם דגיג חביב ששט לו במי
גשם. שום דבר לא עזר. תקווה אפילו התייעצה עם פסיכולוג, אבל כל
מה שהפסיכולוג יכל היה להציע היה שיפנו למקובל- הרב פינג פונג
היה שמו, כמדומני, שיתפלל לגשם. הפסיכולוג ביקש מאתיים וחמישים
דולרים בעד העצה, ותקווה כמעט התעלפה אבל נתנה לו את הכסף, כי
אחרי הכל המדובר היה בבעלה, יחזקאל החביב שהיה פעם אדם כה נפלא
ועתה הפך לו לשבר כלי. עוד באותו השבוע ארזה תקווה את יחזקאל
ואת מטרייתו שלאחרונה הוא סירב אפילו לישון ולהתקלח בלעדיה,
לקחה גם את המטריה שלה למקרה ותפילתו של המקובל תעזור מהר מעבר
למצופה, דחסה את החפצים הנ"ל במכוניתם הרעועה והם נסעו להם אל
עבר הגליל. מזג האויר היה נפלא ביותר, האנשים שנראו בדרך היו
מאושרים וחייכו לכל עבר, אבל יחזקאל היה אומלל. בצהריים הם
הגיעו אל ביתו הומה האדם של המקובל שלאחר שעות רבות של המתנה
לחזות בזיו פניו אמר ליחזקאל ולתקווה שאם הם יחליפו את המזוזה
בבית זה עלול להועיל, ביקש מאתיים וחמישים דולר עבור העצה ושאל
אותם אם הם מעונינים לקנות אצלו מזוזה מהודרת במאתיים וחמישים
דולר. תקווה הוציאה חמש מאות דולר בלי לעפעף, הם נכנסו למכונית
וחזרו הביתה. תקווה מיד לקחה פטיש ומסמר, תלתה את המזוזה
המהודרת ואת שעות הלילה הם בילו בישיבה על המרפסת בציפיה לגשם,
אבל הגשם לא בא. כך עבר לו הקיץ, הגיע החורף והתחיל לרדת גשם.
ביתם של יחזקאל ותקווה הוצף, אבל לא בגלל הסדקדקון, אלא בגלל
שהם השאירו את דלת המרפסת פתוחה וכל הגשם נכנס. יחזקאל ותקווה
טבעו ומאז נעלמו עקבותיהם, הפסיכולוג מישש את מאתיים וחמישים
הדולר בחיוך ומלמל לעצמו: "ידעתי שזה יעזור".
הרב פינג פונג מישש את חמש מאות הדולר ואת המזוזה האחרונה
שנשארה במלאי בחיוך ואמר לעצמו: " ידעתי שזה יעזור", והגשם
טפטף לו בחוץ בלווית סופות רעמים כבדות בעוד יחזקאל ותקווה
מביטים במתרחש בשמחה ממקומם אי שם למעלה בגן עדן, בדיוק מתחת
לענן כבשה אפרורי ונפלא.

לכל התוהים מדוע לא מצאו ולו נחום אחד בסיפור, כפי שציפו
למצוא עקב העובדה הפשוטה שהסיפור נקרא "נחום", הרי לכם הסבר
קטן:
בהיותי רכה בשנים (בי'א, כמדומני), הוקם ארגון נחו"ם. נחו"ם
סטאנדס פור "נוער חובב מזג אויר" ובא כתגובה מוחצת לארגון
השנוא עלינו, הרי הוא נח"ת, נוער חובב תנ"ך. כשחברות נח"ת
דיברו על תנ"ך, אנחנו דיברנו על מזג האויר וכך קם והיה נחו"מנו
החביב. הסיפור נקרא במקור "סיפור לכבוד נחו"ם". אעדכן בקצרה
ואציין כי נחו"ם כללה שלוש חברות (אסתר, שירה ואנוכי) בלבד אך
הן החיו את התנועה בנאמנות, דאגו לפעילויות מרנינות ונהנו מכל
רגע. כיום התנועה נותרה מיותמת מאסתר, לאחר שנסעה לתומה מביתה
שבאפרת לירושלים ונורתה (כשלושים קליעים בגזע המוח ובריאות) על
ידי ערבי ב-29.5.2001, ז' סיון תשס"א, כמה ימים לאחר יום
הולדתה העשרים. אולי גם היא יושבת ומסתכלת עלינו ממקומה אי שם
למעלה בגן עדן, בדיוק תחת ענן כבשה אפרורי ונפלא.