הכל מתחיל כשאנו בני 3, ואנו, פעם ראשונה בחיינו, רוצים משהו.
ואנו רוצים זאת יותר מכל. "זה אסור, חומד," אומרת האם. האב לא
אומר כלום, הוא בכלל לא בבית. ואנו, עם התכסיסים שלנו, שואלים
"אסור או פשוט עדיף שלא?" האם כמובן נשברת, נו מה, להתווכח עם
בן 3? אין, אין סיכוי נגד הקטנים הללו, ומוותרת. טעות ראשונה.
אנו, בימינו הראשונים, לומדים שאנו יכולים להשיג הכל. אנו
לומדים שאין עומד בפני הרצון. אנו לומדים שטויות.
בן 13, כבר לא זעטוט שכזה, אבל עדיין לא מבין מה קורה סביבו.
ילד מבולבל. מתחבר עם הגדולים, העבריינים למיניהם, ומי לא? אז
תחשבו, מה קורה כשילדון שכזה רואה את חבריו מעשנים? כמובן,
הילד גם רוצה. נפש חושקת בזה, כי זה נראה כזה "קול" ו"ענק" וכל
נימוק אפשרי בשפת הנוער של ימינו. והוא שואל את אימו? לא! מי
צריך? מי רוצה? מה היא יודעת? ואתם יודעים? הוא צודק! כי
כנראה, האם עכשיו תופסת סיגריה במטבח, והאב משתכר ומעשן בפאב
כלשהוא עם חבריו. איזו זכות יש להם להטיף לו מוסר? אם שניהם
נכשלו במבחן הלחץ, איך הם יודעים את הדרך הנכונה לא להתפתות?
הילד שלנו הולך לחבריו ומעשן. והוא שמח. למה? כי הוא קול
ומקובל, וחברמן ומה לא. ואז האם מריחה ממנו ריח מוזר, ומזהה את
הריח המוכר. ומייד, עפה סתירה על הלחי הצעיר של הילדון. טעות
שנייה. מכאן ואילך, הילד שולל את מה שהוא למד. הוא שונא הכל.
הוא שואף למות, אך לא יכול.
בן 16, כבר נחשף להכל, עבריין צעיר, חושב את עצמו אנארכיסט. אז
מה שהוא יודע לבנות נפץ מגבישי יוד ועמילן? אז מה שהוא סתם
למישהוא את הדלת באדמה, רק בגלל שהם רבו בבית הספר? אז מה שיש
לו תיק פלילי? הוא רק ילד, והרי לילדים לא נותנים עונשים! האב
כבר שקוע מעל הראש בקנסות, האם בוכה מרוב צער, והילד, מה איכפת
לו? שילכו כולם קיבינימאט! ואז, פתאום, הוא הולך על גדול. הוא
מוריד איזה קובץ מפוקפק מהאינטרנט. פתאום נפץ זה כלום כי הוא
יודע לבנות חומר נפץ וקופסת בלוטו ומה לא? והוא בונה פצצה קטנה
שכזאת, והוא מפחד מעצמו. כזה כוח יש לו ביידיים! טעות שלישית.
מהפחד, הוא מפיל אותה, ומעיף לעזאזל את בניין הקומות שלו ביחד
עם עצמו. ועכשיו הוא שמח? גאה? מה עם האם? גאה? האב? המערכת?
האנרכיה? מי??? כרגע נהרג ילד, בניין שלם, וחלומות אין סוף.
והם הולכים להאשים את התקשורת, הטלוויזיה, האינטרנט.
הם רק צריכים להאשים את עצמם. אל תחזרו על שלושת הטעויות.