התעוררתי, 4 בבוקר, עוד שעתיים תחילתו של יום חדש.
למה לא יכולתי לישון בשקט עד שהשעון המעורר יתחיל לזמר בזמרתו
המכנית והמנוכרת?
זמרה שתבשר על עוד יום של עצב, של עייפות, של אי צדק.
המצב מוזר, אני מרגיש עייף, אך עם זאת רענן. כאילו הגוף משחק
מחבואים עם עצמו.
אני לא ארדם ממלא, לא בשעה הקרובה בכל מקרה, ושארדם מייד אצטרך
לקום, ואז בטוח אהיה שבור, הרוס, יותר מתמיד.
לפחות אנצל את הזמן הזה למשהו מועיל חשבתי לעצמי, והדלקתי
סיגריה.
שקט שורר בחוץ, שקט מקפיא, כאילו כל העולם השתתק, נעלם, והשאיר
רק אותי.
בדיוק ברגע זה, כאילו בכוונה, כבר שהשתכנעתי שאני לבד, הפר את
השקט רעש של מסוק, צבאי עעל הנראה. איזה עוד טייס שפוי יטיס
מסוק בשעה כזאת? בטח עוד הפצצה של בניין משטרה ריק ברמאללה...
כשהשקט הופר, החלטתי שאין טעם כבר להמשיך ולכבד את הדממה.
ניגשתי אל השולחן, מה אני אשמע בשעה כזאת, מה יתאים לאוירה?
DISINTEGRATION של הCURE כנראה. למה לא?
לחצתי על כפתור הפליי אך הסיגריה נגמרה כבר. זמן להדליק עוד
אחת.
למה בעתם התעוררתי? כן, אני מתחיל להזכר, חלום, כן, חלום הנראה
מציאותי מתמיד. בזמנים שהמציאות נראית כמו חלום בלהות והחלומות
כמו המציאות, הכל מתערבב, מתבלבל, מתמזג זה בזה, רק הדמויות
משתנות, והמקומות. וגם הם לא תמיד, ואתה נשאר המום, מקווה
שיהיה לך את הכוח להחליט מה שייך למה ואיך הכל יסתדר.

פגשתי אותה בHORIZON RECORDS, מתבוננת בדיסק של פינק פלויד,
WISH YOU WERE HERE, ומייד צפו בי כל התחושות והזכרונות מאותה
תקופה קסומה בה גיליתי את הקסם המוזיקלי הטמון ביצירה זאת.
אהבה, עצב, בדידות, שמחה ותקווה, הרבה תקווה.
כמו סערה הציפו אותי הזכרונות והיא המשיכה לעמוד שם, להתבונן
כמו איני קיים, כלום לא קיים. רק היא ופיסת הפלסטיק הקסומה
שהחזיקה בידה.
פתאום, הסתובבה והסתערה לעבר עמדת ההשמעה, כמו חייל צנחנים
המבחין במחבל, הסתערה היא לעבר העמדה, בנחישות, בחוזקה, עם רעל
בעיניים, ובידיה במקום כלי הרג, קופסת פלסטיק המכילה את החיים
במלואם.
עדיין לא הבחינה בי וככל הנראה, גם אם היתי רוג'ר ווטרס בכבודו
ובעצמו, הייתה הודפת אותי בדרכה אל העמדה.
שערה היה שחור, חלק וזוהר, גולש עד צווארה העדין והדק.
עיניה היו ירוקות, מלאי קסם ותאווה לחיים, מלאי תקווה.
גובהה כמטר ושבעים, דקה, שברירית, חיוורת קמעה ורצינית כמו דנה
בסוגיות של עתיד האנושות כולה.
בשעה שהרכיבה את האוזניות על ראשה, נראה כי היא רועדת
מהתרגשות, ממתח. וכשלחצה על הפליי, התמוגג כל המתח והיא שקעה
לתוך רוגע, לתוך חלום.
כל כך שקועה ורגועה היתה היא, שאפילו המוכר המזוקן והנודניק
שמתחיל לחרחר בגרונו ולזרוק מבטים לעבר המאזינים כעבור 10 דקות
של האזנה, עמד המום והתבונן בה, וכמוהו אני.
היתי חייב לדעת לשמה אך לא יכולתי להפריע לה בשעת הפנטזיה
שהיתה שקועה בה. חיכיתי כמחצית השעה עד שהורידה את האוזניות.
כשעשתה זאת, בנחישות דחפה את הדיסק אל המוכר, שילמה ויצאה מן
החנות, משאירה מאחוריה רק אדים של בושם שלא הכרתי, אך היתי
בטוח שזה הניחוח הכי מתוק וחושני שהומצא אי פעם.
רצתי אחריה וכשהשגתי אותה, נגעתי בעדינות בכתפה, מפחד לשבור
אותה. כל כך עדינה היתה היא. היא הסתובבה, הסתכלה עלי וכעבור
כמה שניות שאלה בקולה המתוק "כן, מה אתה רוצה?" הנימה בה דיברה
היתה חוצפנית, תוקפנית ולא מנומסת, אך קולה העדין חיפה וכיפר
על הכל.
לא ציפיתי לתגובה כזאת ונשארתי עומד מבולבל וממשיך להסתכל
עליה. כשנמאס לה ממני, היא באה להסתובב ולהסתלק אך באותו הרגע
חזרה אלי השפיות וצעקתי בשקט "רגע, חכי!". היא המשיכה לעמוד
בחוסר סבלנות ולנסות לנחש מה המופרע הזה רוצה ממנה.
הצגתי את עצמי וסיפרתי את כל הסיפור, על איך הקסימה אותי באותה
החנות ואיך לעולם לא רציתי לדבר אל מישהי כמו שרציתי לדבר איתה
באותו הרגע.
כאשר סיימתי השתנתה הבעת הפנים שלה, כבר לא היתה חסרת סבלנות,
והזלול התחלף בסקרנות וחיוך קטן וחמוד שבר את הרצינות וחשף
שיניים קטנות ולבנות.
"אני אנג'לה, נעים מאד" אמרה והושיטה לי את ידה. רציתי לקחת את
ידה ולהשאיר אותה אצלי לנצח, אך הסתפקתי בלחיצה.

נפרדנו וקבענו להפגש למחרת, בכניסה לאותה החנות. געגועים אליה
שטפו אותי במשך כל הלילה כמו מטר של גשם, רציתי אותה.
הגעתי כעשרים דקות מוקדם יותר, מתרגש ורועד, מעשן סיגריה אחר
סיגריה. לשמחתי גיליתי שלא אצטרך לחכות לה במשך כל העשרים
הדקות המיגעות אשר נראו לי כמו נצח באותו הזמן, כיון שהגיעה
חמש דקות אחרי, מעשנת ורועדת גם היא, חיוורת כמו אז. רציתי
לחבק אותה אבל החזקתי את עצמי שלא, מביישנות כנראה ואז היא
נשקה לי בלחי ואמרה לי להרגע, שהכל בסדר.
השמש שקעה והשמים נהיו אדומים. "לאן?" היא שאלה אותי, "פשוט
נלך" אמרתי לה, לקחתי את ידה והלכנו, יד ביד. באותו הערב חצינו
את העיר לאורכה ולרוחבה. חרשנו את כל הפארקים, קפצנו מעל כל
השלוליות וחלפנו על פני כל הקבצנים של העיר השוקעת לתרדמה.
לבסוף, כשהתעיפנו וגשם החל לטפטף על ראשינו, נכנסנו אל המקום
הראשון שנקלע לדרכנו.
נכנסו אל הפאב שלשמו לא שמנו לב אפילו, לא שזה כל כך חשוב
כשאתה מאוהב.
ריח של שיכר קידם את פנינו בברכה ומהמערכת בקעו צלילים של
מוסיקה אלקטרונית, טכנו כלשהו, חסר רגשות, זהות וחיים.
התיישבנו הרחק מכל הרעש, בסוף המסדרון והמשכנו לדבר.
הכימיה בינינו היתה מעבר לכל הפרופורציות, השלמנו זה את זו,
מכל הבחינות.
שקענו לתוך שיחה על "הזר" של קאמי, כשלפתע התפרצה המלצרית,
כאילו בכוונה, והניחה את הבירות על השולחן. כל כך היה נפלא
לדבר איתה, כל כך זהים הינו.  לפעמים היה נדמה לי שלקחה את
תכולת ראשי, את כל הזכרונות, את כל ההתרשמויות והחוויות שהיו
לי, גנבה אותם לתוך תוכה והעניקה להם קסם, ייחוד, מסתורין
ואפלוליות במימד אחר כשדברה ותיארה דברים אלה.
ואני ישבתי והאזנתי לה, כמו ילד המקשיב לסיפור של לפני השינה,
ונרגע, חושב שהכל בסדר. אין מפלצות בעולם, ונרדם באין מפריע.
כשיצאנו מן המקום, התנגן ברקע "LOVE WILL TEAR US APART" ובפעם
הראשונה נישקתי אותה, בפתחו של הפאב, באור ירח מלא ולצליליו של
איאן קרטיס.
טעמה היה מתוק כדבש ועל כך רכה ועדינה היא היתה.
"אנג'לה", אמרתי לה ונגעתי בכתפה, והיא הסתכלה עלי במבט סקרני.
"אני אוהב אותך", "כמו שלא אהבתי אף פעם". באותו הרגע הפחד הכי
גדול שהיה לי, שהיא לא תרגיש כמוני, תברח, תתרחק ולבסוף תעלם.
"הרסת לעצמך! טמבל! אדיוט!" אמרתי לעצמי בלב ואז אוזני שמעו את
שילוב המילים האלוהי והבלתי מנוצח "גם אני אוהבת אותך" וכל
הפחדים התמוגגו. המשכנו להתנשק לאור הירח, מחובקים ומאושרים.
לא יכלתי להפרד ממנה באותו הערב, פחדתי לעזוב אותה, שתעלם לי
פתאום, כמו מלאך שנפל משמים וחזר אליהם באותה המהירות. ליויתי
אותה לביתה.
צעקתי "טקסי!" ותוך עשר דקות היתי בבית. חזרה למציאות, חרא!
עבודה מחר, לקום בבוקר. אני עייף.
למחרת , במשרד, ראשי לא היה עסוק בפיתוח התוכנה שעבדנו עליה,
שהיתה אמורה לצמצם את זמן העברת מידע בשרת עם אבטחה מירבית,
אלא, הוא עסק בפיתוח תכנית שהיתה אמורה לצמצם את זמן העברתי
מהמשרד אל ביתה של אנג'לה בדרך הבטוחה ביותר.
הרגשתי כמו תלמיד תיכון מאוהב שאיבד את הראש, אבל זה היה חזק
ממני.
חיי התחילו לקבל משמעות. לפתע הרגשתי תקוה, אושר, התחלתי
לחייך.
הינו מבלים את כל זמננו הפנוי ביחד. עם הזמן שכרנו דירת גג
קטנה במרכז העיר וגרנו שם מאושרים, עד הגג. בונים את חיינו.

הזמן רץ לו וחלפה כבר חצי שנה. יחסינו היו ללא כל עוררין.
הרגשתי בכל יום שעובר לו, שאני אוהב אותה יותר ויותר.
אנג'לה עמדה לסיים את התואר בפילוסופיה ואני קודמתי בעבודתי
לראש צוות פיתוח והתחלנו להשתעשע ברעיון של חתונה, קנית דירה.
התמסדות לכאורה, אבל בשבילנו היה זה צעד אחר צעד לחיזוק וביסוס
אהבתנו.
יום ראשון בבוקר, לפני שיצאנו מהבית, כל אחד לדרכו, הבטחתי לה
שנלך לראות דירות במהלך השבוע ושבקרוב יהיה לנו בית משלנו. בית
שנוכל לצבוע בו את הקירות איך שנרצה, ונעשה חורים בקיר עד
שנשחית את מקום!
היא לקחה מונית לקמפוס, אני נכנסתי לאוטו והתפצלנו.
בבוקר אמרה לי כבדרך אגב שהיא צריכה לנסוע לתל אביב, לראיין
דוקטור 'חתיאר' כלשהו לצורך עבודת הגמר שלה, אבל לא קשרתי את
האמרה הכמעט חרישית שלה באותו הבוקר למה שקרה בהמשך היום.
הידיעות התחילו לטפטף אל כלי התקשורת. בהתחלה לרדיו, לאט לאט
אל הטלויזיה, בלי תמונות. ואז האינטרנט התמלא במראות הזוועה
והטלויזיה גם היא שדרה כבר ללא כל הבחנה וללא הפסקה. כל המשרד
דבוק למסך הקטן, כל אחד בפינתו, נחרד מן הזוועה, אבל שמח בתוך
תוכו שלא בעירו קרה הדבר.
גם אני אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאנג'לה תהיה שם, הרי נסעה
לאונברסיטה, לא למרכז העיר. בטח תתקשר אלי בכל רגע, כאשר קוי
הטלפון יחזרו לפעול, כרגיל, לאחר נפילתם בכל פעם בארוע מסוג
זה.
חיכיתי שעה, שעתיים, ניסיתי אני להתקשר, אחותה התקשרה אלי גם
כן.
"חבל שאיו לי את מספר הטלפון של הדוקטור הארור הזה" חשבתי
לעצמי. היתי מתקשר אליו והיתי יודע שאנג'לה שלי בטוחה ושלמה,
ובערב נשכב, גוף אל גוף, פנים אל פנים ונהפוך לאחד. הארור
התקשר אלי, אמר שאנג'לה כלל לא הגיעה לפגישה, אף פעם.
צל כבד נפל עלי. באותו הרגע התחלתי באמת לחשוש לשלומה בהרגשת
תופת שלא תתואר. קפה אחר קפה, סיגריה אחר סיגריה. כל ה"חברים"
מהעבודה יושבים מסביב ומנסים לנחם, להרגיע, מסתכלים בטלויזיה,
מנסים לתפוש שמות, עדין מקוים שלא היתה שם. או במקרה הגרוע
נמצאת בין הפצועים.
ואז, כמו גליוטינה על ראשי, בפתאומיות, צלצל הנייד, אחותה היתה
על הקו. "התקשרו מבית החולים" היא אמרה. "אנג'לה פצועה קשה".
לא היה זמן לבכות, לקחתי את המפתחות ופרצתי בריצה מן הבנין,
כמו משוגע הנמלט על נפשו.
נכנסתי אל המכונית ונסעתי לתל אביב. הגעתי, מתנשם ומזיע, מן
הריצה במדרגות. כל משפחתה עמדה במסדרון, בוכים... בזוית העין
שמתי לב לתעודת הפטירה שהחזיקה אמה. אפילו לא הספקתי להגיד
להתראות למלאך שלי.
הדלקתי סיגריה, בוכה וחושב על אנג'לה המסכנה, מקווה שלא סבלה.
ואז באקט של חוסר התחשבות ואדישות טוטאלית, ניגשה אלי אחות בית
החולים ופלטה "אדוני, אסור לעשן כאן". האבסורד שבדבר... אהובת
חיי, האור של קיומי המסכן, הלך לעולמו, ואני, אפילו לא יכול
לעשן סיגריה בשקט. ואז נטרפה דעתי, השתגעתי. התחלתי לבעוט
בקירות, בספסלים,  במיטות הניידות אשר במסדרונות. צעקתי,
זעקתי, יילתי...

ואז התעוררתי. ארבע לפנות בוקר. עוד שעתיים תחילתו של יום
חדש.
חלום בלהות, מציאותי כמו החיים ומבעיט כמו המוות. עדיין אני
מרגיש את ניחוחה המתוק והחושני של אנג'לה. כמו באותו היום
באותה החנות.
אין לי כוח ללכת לעבודה היום. עוד יום אפור מול מסך המחשב.
כיביתי את הסיגריה,הרביעית במספר, וחזרתי אל מיטתי, בשעה שכל
העולם מתחיל את החיים. "אני כל כך מבולבל" חשבתי לעצמי ועצמתי
את עיני.
אני שונא שקרים, אך האמת מאסה עלי עוד יותר.