ושוב פעם הוא לא היה שם בשבילה, רק שהפעם לא היה שם אף אחד אחר
לנחם אותה. זו כבר הפעם המי יודע מה שהיא מוצאת את עצמה משוטטת
בעיר לבדה, לא מבינה אותו, הוא הבטיח שכשהיא תצתרך אותו הוא
יהיה שם, בדיוק כמו שהיא תמיד שם בשבילו. והוא אמר שהוא כלכך
מצטער, ושזה לא יקרה יותר ושלא תכעס, כי הוא נורא אוהב אותה,
והוא נורא מצטער.  ושוב פעם אותם תרוצים שהיא בולעת כל פעם
מחדש, שהוא נורא עסוק ויש לו תוכניות, ושגם לו בעצם נורא קשה
ורע...
וכל הרחובות בעיר כבר נראים אותה דבר, ואחרי בקבוק בירה חמישי
היא כבר לא עצובה יותר. היא גם לא שמחה. היא פשוט שותה ושותה
רק כדי שיפסיק כבר לכאוב. וכל פעם מחדש היא אומרת לעצמה , אני
לא ארדוף אחריו, ואני אתן לו את הזמן והמרחב שהוא צריך. שנמאס
לה כבר להיות זו שאכפת לה, ושלמרות כל המאמצים שלה להעמיד את
הקשר הוא לא מתייחס. פשוט נמאס. ועוד בקבוק בירה ועוד אחד והיא
ממשיכה לשוטט, היא אפילו כבר לא יודעת לאן,, העיקר לא הביתה,
יש שם יותר מדי זכרונות ממנו. יותר מדי כאבים. והיא לא רוצה
לתת הסברים למה היא עצובה או איפה היא הייתה עד 5 לפנות בוקר
ולמה הפלאפון שלה סגור.
היא חייכה לעצמה, מן חיוך עצוב כזה. היא לא שתתה, לא לפחות עד
שהיא הכירה אותו. עד אז היא הייתה ילדה טובה כזאת.  והוא שינה
אותה. יותר נכון היא שינתה את עצמה, כדי שיאהב אותו סוףסוף.
ומחשבות מוזרות התחילו פתאום לצץ במוח שלה, מה היא תמות, או
אפליו לא תמות אלא סתם תפצע קשה, באמת יהיה לו אכפת? הוא ידאג
לה אחרכך? וישמור עליה כמו שהבטיח?...
לא הוא לא צריך אותה. הוא לא אוהב אותה. כנראה שאף פעם לא אהב
באמת. ושוב פעם לבד היא החליטה לשים לזה סוף. היא לא תתן שיפגע
בה יותר, היא תפגע בו, אחרת היא לא תוכל להתמודד יותר עם זה,
לראות אותה עם אחת אחרת ולשמוע אותו אומר סליחה זה לא היה
בכוונה, זה פשוט קרה...
והגשר שנמצא מעל למזח פתאום נראה כמו מקום מושלם, שם הוא אמר
לה שהוא אוהב אותו בפעם הראשונה, היא עלתה ועמדה שם למספר
שניות וקפצה. לגמור הכל, אולי יהיה לה כבר יותר טוב...