יום שבת 28 בפברואר 1998

עוד יום שבת, כמו כל השבתות שקדמו לו, כרגיל שום דבר מיוחד.

אין ברירה, חשבתי, גם ככה קיבלתי דחייה על שיעורי הבית באנגלית
אז הגיע הזמן לעשות אותם. אני לא מאלה שמכינים שיעורים בית כי
הם חייבים, נשמע די חנוני אה? באיזשהו מקום אני אוהב להכין,
אבל הפעם זה לא מתאים לי.
מה גם שאני לא לבד בחדר.
בקרע בוקעים קולות מהמחשב. אורי, החבר של אחותי, משחק כדורגל,
וכרגיל המדים הכחולים-לבנים מוצגים לראווה על גופם של שחקני
ארגנטינה.
למרות כל הנסיונות והרצון, שכבר מזמן נעלם, אני לא מצליח לעשות
שעורי בית. משהו דוחק בי לראות את משחק הגדורגל במחשב, הדחף
לשחק גורר את העיינים שלי כל שנייה לכיוון המסך, לכיוונו של
אורי.
אורי ששם לב לעובדה שאני מתעצל, מנסה להסביר לי עד כמה זה חשוב
לעשות שיעורים ועד כמה זה יותר חשוב מהמחשב.
ואני קצת שומע וקצת מבקש שלא לשמוע, ממשיך להביט על אורי
משחק.
כבר נהייה מאוחר, אחותי שהתעוררה מנמנום קל בסלון, רוצה לחזור
הביתה, לבסיס.
אז האח הקטן ניצב להגנת אחותו ודוחק באורי לעזוב את המחשב
ושיאללה הגיע הזמן ללכת הביתה.
עוד שנייה עוברת, אני כרגיל מציק לאורי והוא לי בחזרה, תמיד
אותו דבר. ככה זה עם אורי - אורי יותר חזק, אורי יותר גדול,
אורי יותר... בהכל.
אני נעמד לידו ומודד את הגבוה, מי יותר גבוה ממי - זועק יש
בהתלהבות. סופסוף הצלחתי לעקוף את אורי במשהו.
אני ממשיך לדחוק באורי שילכו כי אחותי כבר עייפה.
וככה, אחרי כמה זמן, אחרי נשיקות בין המשפחה הם הולכים,
הביתה.


יום ראשון 1 במארס 1998

עוד יום ראשון מעצבן, יום שאחרי השבת ולמי יש כוח לחזור לחטיבה
ללימודים, כרגיל שום דבר מיוחד.

הגשם לא מפסיק לרדת. מתחת לבתים נאספים הילדים ושאר השכנים
ומחכים שיפסיק הגשם. אף אחד לא פותח מטרייה ומנסה את מזלו תחת
המבול.
אין לי מטרייה, אבל אני לא מתכוון לחכות מתחת לבניינים כמו
כולם, אני חייב להגיע הביתה.
משהו, משהו מושך אותי הביתה ומהר.
רצתי בין בית לבית, נרטבתי פה ושם אבל זה לא נורא, העיקר להגיע
הביתה.
בשנייה שאני יוצא מהמעלית נעמדת מולי הבת של השכנה. וככה,
פתאום משום מקום היא אומרת לי שאורי נעלם.
לא הבנתי מה הכוונה אורי נעלם ורצתי לכיוון דלת הכניסה.
הדחת הייתה פתוחה ומתוך הבית, במטבח, התגלתה לי השכנה. לידה
אשתו של אחי. אורי נעלם, אמרה לי השכנה כשראתה שאני עומד בפתח
הבית.
מתוך חדר השינה של ההורים אני שומע את אמא צורחת. הדפיקות
הרמות על ארון הבגדים והבכי נשמעים בכל הדירה.
אני כבר לא זוכר איך ולמה אבל אחרי שכבר הבינו שאין מה להסתיר,
אמרו לי שאורי נהרג. אורי נהרג בהתרסקות מטוס הבוקר.
לא הבנתי מה, אולי פשוט לא רצתי להבין, להאמין. אורי נהרג. זה
לא הגיוני, חשבתי. הרי רק אתמול בערב הוא היה כאן, כרגיל הצקנו
אחד לשני, הוא שיחק במחשב, מדדנו גובה, אמרתי לו ללכת הביתה,
מה הכוונה הוא נהרג?


יום שבת 11 במאי 2002

זה כבר לא עוד יום שבת. זה משהו אחר, כל יום הוא יום אחר.

אני מתיישב מול המחשב, אותו מחשב שאורי שיחק בו יום אחד, כמה
שעות בלבד, לפני שהוא הלך. אני מנסה לספר את הסיפור הזה שיושב
אצלי עמוק בלב, כואב ולא עוזב.
למה אמרתי לאורי ללכת? הייתי יכול להיות איתו עוד שנייה, הייתי
יכול לראות אותו לפחות לעוד שנייה. למה? למה דווקא אורי? למה?
כל יום זה יום חדש, אבל אתאותם יומיים עם ובלי אורי אני אף פעם
לא אשכח.


שלום חבר, שלום אח שלום לך מלאך
לזכרו של אוריאל קולטון