הילדה הקטנה הסתכלה סביבה ביאוש, אבל עדיין לא זיהתה בקהל
האנשים שהקיף אותה את השמלה בצבע חרדל עם פסים סגולים ואת נעלי
העקב האדומות שהיא ניסתה לפעמים, כשאף אחד לא ראה אותה.
כבר המון המון שעות היא עמדה ברחוב, לפחות כך היה נדמה לה והיא
תהתה אם מה שקורה לה עכשיו זה הדבר שנקרא "ללכת לאיבוד", מה
שאמא תמיד אמרה לה לא לעשות. אם היא עושה עכשיו משהו רע אבא
יכעס עליה נורא נורא וירביץ לה ויסגור אותה בארון כשהיא תחזור
מאיבוד.
באמצע ההרהורים הפריעה לה אישה אחת במכנסיים שחורים וחולצה
לבנה. איזו התאמת צבעים מזעזעת, חשבה לעצמה הילדה בזמן שהאשה
שאלה אותה אם היא במקרה הלכה לאיבוד.
"אני חושבת שכן," אמרה הילדה. "למה, גם את?"
האשה הסתכלה עליה במבט תמה ובלי לענות שאלה אותה איך קוראים
לה.
"יעלי." אמרה הילדה.
"טוב."אמרה האשה. "את יודעת איפה את גרה?"
יעלי חשבה  שהאישה הזאת נורא מוזרה. קודם כל מה כל כך טוב בזה
שקוראים לה יעלי, וחוץ מזה מי לא יודע איפה הבית שלו?
"בטח שאני יודעת איפה הבית שלי!"  אמרה יעלי בגאווה.
האשה נראתה מבולבלת קצת. "אז את מחכה למישהו?" שאלה.
"הייתי עם אמא שלי אבל אז היא פגשה חברה שלה והתחילה לדבר איתה
והיה לי נורא נורא משעמם אז המשכתי ללכת ואז לא מצאתי את אמא
שלי ואני לא רואה אותה בשום מקום ואני חושבת שהלכתי לאיבוד."
יעלי עשתה הפסקה כדי לנשום ואז אמרה "איך את הלכת לאיבוד?"
האשה צחקה ואמרה "אני לא הלכתי לאיבוד, רק רציתי לדעת אם את
הלכת לאיבוד, כי אולי אני יכולה לעזור לך."
יעלי השתוממה. "איך את יכולה לעזור לי?" היא חשבה שאולי האישה
הזאת היא בכלל הפיה של סינדרלה, כי בכל פעם שהדוד שלמה בא לבקר
אותם וסיפר לה על סינדרלה הוא תמיד אמר שהפיה אמרה לסינדרלה
שאולי היא יכולה לעזור לה.
"אם תגידי לי איפה את גרה אני יכולה לעזור לך לחזור הביתה."
אמרה הפיה.
יעלי היתה מרותקת לפנים שלה. היא לא האמינה שהיא פוגשת פיה
אמיתית.
"אני גרה בבית של אבא ואמא." אמרה יעלי, מושכת בכתפיה.
"ואת יודעת מה שם הרחוב שלך?" שאלה הפיה.
יעלי חשבה לרגע. "אני רק זוכרת שזה מתחיל ב"א".
הפיה חשבה לעצמה ואמרה "טוב, בואי איתי."
הם נכנסו לחנות נעליים והפיה ביקשה מהמוכר ספר טלפונים. היא
דפדפה בספר הענקי ומדי פעם שאלה את יעלי. "אולי רחוב אלימלך?"

"לא."
"אדריאנוס השלישי?"
"לא."
"אביתר הנגיד?"
"לא."
"אסתר המלכה?"
"לא."
"אפלבאום?"
"לא."
"אשבול?"
"לא."
ככה הפיה המשיכה בערך שעה וחצי, אבל יעלי לא זיהתה אף שם.
לבסוף סגרה הפיה את הספר ושאלה "את בטוחה שזה מתחיל ב-א?"
יעלי נענעה את ראשה בחוזקה. "לא. אולי זה ב-ש."
הפיה נאנחה ואז אמרה  "את יודעת מה? יש לי רעיון. אולי את
יודעת מה השם משפחה שלך?"
"בטח שאני יודעת!" אמרה יעלי בשמחה. "זה א... א... לא זוכרת.
אולי כהן."
"כהן?!" הפיה נראתה עייפה נורא. היא פתחה את ספר הטלפונים שוב
והסתכלה ביאוש בדפים הרבים המכילים בכתב צפוף כל כך הרבה
כהנים. המוכר כבר מזמן איבד עניין באשה ובילדה עם ספר הטלפונים
וחזר להתעסק בלקוחות הלא רבים שנכנסו לחנות מדי פעם בפעם.
יעלי הביטה בפיה, וחשבה לעצמה שזה מוזר מאוד. אם האשה הזו פיה
היא הרי יכולה לעשות הכל, אז למה היא לא עושה הוקוס פוקוס
ומחזירה את יעלי הביתה? כבר עוד מעט חושך בחוץ ואבא ואמא נורא
יכעסו!
יעלי נבהלה פתאום. אבל בדיוק אז אמרה לה הפיה "נזכרתי פתאום!
יש לי סוכריה בכיס. רוצה?"
יעלי שמחה נורא ולקחה את הסוכריה. אז אולי היא בכל זאת פיה.
כשיעלי תחזור הביתה היא תספר לאבא ואמא על הפיה שהיא פגשה. הם
בטח יתפלאו וירצו לשמוע הכל, אבא ישכח שהיא הלכה לאיבוד וכבר
לא יכעס עליה, אמא תצחק ותנשק אותה ותספר לה כמה היא נבהלה
ואיך היא חיפשה אותה המון המון שעות...
לפתע נפתחה דלת החנות ואישה עם שמלה בצבע חרדל עם פסים סגולים
ונעלי עקב אדומות שיעלי הכירה היטב נכנסה לחנות. האישה מדדה
במבט מזועזע את האשה עם החולצה הלבנה והמכנסיים השחורים, ואז
נפל מבטה על יעלי.
"יעלי!" קראה האשה בשמחה מהולה בדמעות. "את לא יודעת כמה
חיפשתי אותך! כבר חצי שעה אני מחפשת אותך בכל חנות וחנות
ברחוב!"
חצי שעה? חשבה לעצמה יעלי. חצי שעה זה לא כל כך הרבה זמן. אבל
ברגע שראתה את הפיה שכחה.
"אמא! את לא יודעת מה קרה! חשבתי שהלכתי לאיבוד ואז הפיה הזאת
מצאה אותי ו..." לפני שיעלי הספיקה לגמור את המשפט אמא שלה
קטעה אותה. "איזה פיה? מי הכניס לך את השטויות האלה לראש? זה
בטח שלמה. הוא עם הרעיונות המוזרים שלו. טוב, יעלי, נגיד יפה
שלום לאשה הנחמדה ונלך הביתה." אמא של יעלי הסתובבה אל הכיסא
שעליו ישבה האשה, אבל האשה כבר לא היתה שם.
"מוזר מאוד..." מלמלה לעצמה אמא של יעלי, לקחה את ידה הקטנה של
יעלי בכפה ויצאה מהחנות, לא לפני שמדדה זוג נעלי עקב ירוקות עם
נקודות כתומות.