מה למדת?
כלום? בטוח?
בוא נראה.
תסתכל על העץ.
ירוק, זה נכון. חיים. טיפות טל של בוקר, גולשות במורד העלים,
זה נכון. זה יפה.
מה עוד אתה רואה?
שם, בקצה. איפה שהעלה הופך דק, שברירי, כמעט לא קיים.
מה אתה רואה?
אתה רואה את הצהוב? את הגיל, את הזקנה, מתקדמת לאורך השפה?

בוא נסתכל למטה יותר.
אתה רואה את הגזע?
את החום העתיק הזה, את עשרות השנים שהפכו אותו למבצר של
עוצמה?
רואה את החריצים?
מה הם אומרים לך?
נסיון? עמידות?
כן.
מה עוד?
אתה רואה את הכתם ההוא, שם, קרוב לאדמה? שמת לב לריקבון?
שמת לב לשורות הנמלים שזוחלות מעלה מטה, שיירה של הרס, מכונת
אכילה שאינה פוסקת?
רואה את הזמן מכלה את זעמו בגזע, לאט אבל בטוח, הורס כל חלקה
טובה בשלווה של מי שיש לו את כל הזמן שבעולם?

תסתובב.

תסתכל על הבית שלך.
טוב לך שם, נכון?
אתה רואה את הקירות החזקים? את הבטון הבלתי-נלאה?
גם כאן יש עוצמה. אבל רגע.
מה זה? שם, ליד היסודות? נדמה לי שאפשר לראות שם ערמה קטנה של
טיח צהבהב.
הוא מתקלף, הקיר. כמה זמן ייקח עד שזה יגיע לגג?

בוא ניכנס.

תסתכל עליה.
היא מדהימה. כל כך יפה, כל כך טובה אליך, כל כך שלווה ובטוחה
ואוהבת.
טוב שיש לך אותה. היא הכל בשבילך. יותר מהבית, יותר מהעץ, יותר
אפילו מעצמך, לפעמים.
אבל .
כמה פסים לבנים שם, קרוב לקרקפת.
רואה?
כמה זמן עד שהעור החלק הזה יתקמט?
עד שהאהבה שלכם תהפוך לשגרה?

עכשיו בוא איתי.

תסתכל עלי.
תסתכל טוב.
שום דבר לא נוגע בי.
כלום.
לא הזמן, לא האוויר ולא השגרה.
אני כאן. תמיד הייתי. תמיד אהיה.
אחרי שהעץ שלך יאכיל את הדור הבא של הנמלים, כשהבית שלך יהיה
אבק לבן על אדמה שאנסת ביסודות ברזל מתפוררים, אחרי שהיא תהפוך
לבריכה מצחינה של רסיסי עצמות ובשר נרקב , אני אהיה כאן.

וכשתחליט שמספיק לך, כשלא תוכל יותר לראות את הדברים מסביבך
מתפוררים והופכים לאבק, כשלא תוכל יותר לסבול את הגוף שלך
מפסיק לתפקד, שלב אחר שלב, כשלא תוכל יותר להבין את הדברים הכי
פשוטים, כשתרגיש את כל מה שידעת, כל מה שזכרת, כל מה שאהבת
חומק לך מבין האצבעות, משאיר אחריו משקע של כלום, מתפוגג
והולך, אני אחזור.

אני אחזור לשאול אותך שוב.

מה למדת?