בתקופה בה נהגתי
לשכב על המדרכה,
דברים נראו לי אחרת
מנקודת מבטה של הנמלה,

אפשר היה להרדם עם השקיעה
להתעורר מיריקות העוברים והשבים,
אפשר היה לראות רגליים מפתות
של נשים ארוכות,
אפשר היה לקבל את הבעיטות
 בשקט, בהסכמה
ואם היה מתקרב אלי  איזה כלב להריח
אז הייתי יודע שצריך לעצום את העיניים
ולאמץ אלי את ההתזה האוטומטית
לאמץ ולהודות- על טיפות קטנות של תשומת לב
אפשר היה לשכב שם כשהיתה תאונה
וריח של צמיגים חרוכים מחיכוך שכשל
ושמן ודלק שנספגו בבגדים
והתערבבו עם הדם
הייתי  שם כשהם צעדו ברחובות,
דגלים, ססמאות,
שנאה, קריאות

ואיך פתאום הסתיימה לה תקופה,
איך אני פתאום קמתי מהמדרכה
מנקודת המבט של הנמלה
והתחלתי ללכת לאט,
אולי לפינה הרחוקה או אולי
אל הסמטה הקפואה.

4.3.02