הזרעים נשתלו, הוא החל לפרוח לאיטו.
עציץ. זה יעודו, זו משמעותו, זה גורלו.
פשוט עציץ. שעומד בצד ומשקיף. הוא שואף את האוויר בעולם,
ומשקיעים בו,
מגדלים אותו, כדי שיצמח יפה ויראה טוב בדיוק כמו שאר העציצים
בחממה.
והעציץ באמת מנסה לפרוח, להוכיח לעולם שהוא יכול, אבל משהו
מפריע,
משהו חוסם את האור של השמש שאמורה לעזור לו לגדול, החממה מספקת
שמש "מדומה",
לא אמיתית.
ואולי זה גורם לו לגדול יפה, אך הוא נשאר מלא בכימיקלים
וחומרים רעילים אחרים.
אותם חומרים מסרבים לתת לו לגדול לכיוון שונה, להרגיש אחר,
מיוחד. הם מכתיבים לו בדיוק כיצד עליו להראות, לאיזה כיוון
להצמיח את עליו ובאיזה גודל צריכים להיות פרחיו.
הם מכריחים אותו להצמיח פרחים מהר, אפילו שאינו בשל לכך
ולהראות בדיוק כמו שאר העציצים.
העציץ הרגיש חנוק, הרגיש שהוא מאבד מיופיו,
הוא ידע שאסור לו להיות חלש, שכדי לשרוד עליו להחזיק מעמד,
להמשיך בגדילה, להשאר יפה ולהראות כאילו הכל בסדר, אפילו שלא
כך הדבר.
גשם, שמש, רוח, אין זה משנה מה היה המזג אוויר מחוץ לחממה, הוא
ידע שהוא מוגן מהכל - כך לפחות נראה הדבר. אך מה הטעם בחיים
כאלו כשהכל סביבך מזוייף?
בכל העציצים טמונים כ"כ הרבה רעלים כך שכבר אי אפשר לדעת מי
באמת גדל יפה ומי סתם זיוף, מסכה.
המצב היה כזה שגם בתקופות שמכרו את כל העציצים עם הפרחים
הורודים עדיין השאר נשארו כפי שהיו - גבוהים, מטופחים, יפים.
ואפילו כשנלקחו כמה עציצים בתפזורת - כל עציץ חשש שמא זה יהיה
הוא, אך כאשר ראה שהוא עדיין בחממה, הרגיש טוב בחלקו והמשיך עם
גדילתו המזוייפת.
עציצים נשתלים כל הזמן וגדלים לאותה מציאות.
אם זה בחממה זו או אם באחרת.
תמיד יהיה את מי שינסה להרוס מיופיים,
תמיד יהיה מי שיחשוב שעם קצת חומרים לא טבעיים הם יגדלו להיות
יותר יפים,
תמיד יהיה מי שיחסום את השמש.
עד שיבוא יום והעציצים יתמרדו, אבל גם אם הם יצליחו במרד יהיה
להם קשה לגדל את עצמם במציאות אחרת.
איך מתמודדים עם מציאות שמקשה כ"כ על העין?