כשנכלאנו בסטיגמות לרוב
ושבענו חרפת המלים,
אז הגיע הזמן לעקוב
אחרי צעדי הגדולים.
אז נשמע בקולו של מנהיג
שיוביל מעבדות לחירות.
אז נדע במותם להפריד
בין ידיד לאויב, בבהירות.
אז נלמד את החטא הנורא
שהעונש עליו רק אחד;
אז נדע מעשים של גבורה,
מקללת הגורל לא נפחד.
אז נדע מה ראוי לאדם
לקדש, מה ראוי לחרוט
על התורן. בחצי נדם,
מקולס בחרפת הדם,
עליו דגל מלעלות.
כך אמרו על דיבר "לא תרצח":
הוא נכון בנסיבות העבר,
יש לרצוח אותו, להיווכח
בנצחון העתיד האכזר.
כך אמרו על אימת הטרור:
היא זמנית, ונושאת בגולמה
את פרפר ההדר והאור,
המסתיר את קלחי האימה.
כך אמרו על תקופת השלום:
מרקיבה נפשותינו בסבל.
אלימות עוד דרושה לחלום
בו מוחלף כיב הכאב בפרוט נבל.
כך אמרו על גבולות המוסר:
יש לזנוח אותם בלי חשש.
המוסר הוא יעיל ומוכר,
אך יוחלף במוסר חדש.
כך אמרו לגולים: התכנסו
תחת דגל המהפכה.
אלא כשהגולים נכנסו,
נשחטו הם אחד אחד.
כך אמרו לארצות העולם:
אדמה התחלקה לבריות!
וכעת בארצם, בגללם,
לא נותרה אדמה לעבוד.
רק נותרו מעט עץ ותבן,
פה ושם יש גם אבן על אבן.
בין תלי העפר מתרוצצת
מחשבה במוחנו, חורצת:
לו ידענו תוצאות העתיד,
גם ידענו לפסול העבר.
אך כעת הגבורה במגבית
לשיקום הריסות בעפר. |