תמיד רציתי לבנות מכונת זמן, כזו שאני אוכל לחזור איתה למצבים
שאני מצטער עליהם ולעשות דברים אחרת, לשנות דברים, או לחזור
לרגעים שנהנתי בהם ולמשוך אותם יותר זמן. בלנסוע לעתיד אני
פחות מאמין, כי האדם חי לפי התנאים שהטבע נותן לו, אך אם משהו
לא טוב לו הוא יעשה הכל כדי לשנות אותו. העבר כבר נעשה ולכן אי
אפשר לשנות אותו.
שנים הייתי מדבר על כך שיבוא יום ויכירו בי בתור "הממציא הגדול
של המילניום".
אני זוכר שיחה שלי עם שירי, נערה שהייתי מאוהב בה כל התיכון,
על הנושא, היא שאלה אותי - אם באמת אני אצליח להמציא מכונה
כזאת, מה הייתי רוצה לשנות? או לאן הייתי רוצה לחזור..  אם היו
שואלים אותי את השאלה הזאת היום הייתי משיב "לחזור לימי התיכון
שכ"כ אהבתי, לומר לשירי כמה אהבתי אותה ורציתי אותה, אבל הייתי
שפן", באותו רגע הדבר היחידי שעלה לי לראש היה בן. לחזור לאותו
יום שאמרתי לו שנמאס לי מהקשר המדומה שלנו ושאני לא יכול לקרוא
לו חבר עם היחס שלו אפילו שידעתי שאכפת לו ממני, מאד, אחרי הכל
היינו חברים הכי טובים במשך שנים. מאז אותו ויכוח לא ראיתי
אותו יותר.
ביום ראשון הוא חזר לצבא ויום למחרת שמעתי שנהרגו שלושה חיילים
מירי מחבלים, בן היה אחד מהם.
איך היית משנה את זה? שאלה שירי, אמרתי לה שאני לא יודע, אבל
לאבד חבר, קרוב יקר, במחשבה שאולי לך יש השפעה על האובדן,
ובכלל, לאבד מישהו בלי שהוא ידע כמה הערכת אותו, אהבת אותו.
אני מתגעגע אליו ועצוב לי שהזכרון האחרון שיש לי ממנו זה הריב
המטופש הזה.
שירי הסתכלה לי בעיניים וחייכה, אני זוכר איזה הבעה מתוקה היתה
לה בפנים באותו רגע.
אני הייתי הולכת על דברים יותר אוניברסלים, היא אמרה לפתע.
תחשוב על זה, אם באמת תצליח להמציא מכונת זמן אתה תוכל לשנות
דברים שהשפיעו על ההיסטוריה, היית יכול למנוע דברים, מלחמות
למשל, שואה, פיגועים, יש המון יתרונות כשבאים מן העתיד.
לא חשבתי על זה ככה, אמרתי לה, באמת שיש דברים בהיסטוריה
שהייתי רוצה לשנות אבל יווצר אפקט הדומינו, דבר אחד משמעותי
שאני אשנה ובזה תשתנה כל ההיסטוריה.
ואם ההיסטוריה היתה שונה לא בטוח שהייתי מכיר אותך, חשבתי
לעצמי תוך כדי דיבור.
צודק, אמרה שירי, אם כך, מה הטעם במכונת זמן אם את הדברים
הקטנים אפשר לשנות ואת הגדולים לא? בדיוק אז יוני, חבר שלה,
קרא לה אז היא אמרה שנמשיך את הדיון בהזדמנות והלכה. לא יצא
לנו להמשיך את הדיון מאז, היא היתה יותר מידי עסוקה ביוני
ובבגרויות ואני בתכנון העתיד.
תמיד אמרו לי שאני מוזר, שבדרך כלל  החלומות של אנשים זה שיהיו
להם כנפיים, או אפשרות להיות רואים ובלתי נראים כמו שקוראים
בספריי הפנטזיה - אבל לבנות מכונת זמן... למה לא לחיות את
ההווה ולהפיק ממנו את המירב, אחרי הכל איננו יודעים מה העתיד
צופן.
היום, כשאני שוכב לי כאן בבית החולים, אני יודע שמכונת זמן לא
היתה עוזרת לי בלא להגיע למצב הזה, אבל אולי היא היתה עוזרת לי
לחוות יותר בידיעה שאני אגיע למצב הזה.
שוכב במיטה, רואה את כל החיים שעברתי עד כה, נלחם במחלה בכל
כוחי, אבל אני כבר חלש. הכאבים מנצחים אותי. פתאום, שירי
הופיעה בדלת. היא נראתה באותו גיל שהיא היתה בפעם האחרונה
שראיתי אותה במסיבת סיום התיכון לפני 10 שנים. היא ניגשה אלי
ואמרה לי - "אני אוהבת אותך, הממציא הגדול של המילניום",
ובהבזק אחד היא נעלמה. גם אני נעלמתי באותו רגע. עם חיוך.