"אתה יודע, אף פעם לא אמרתי לי איך באמת קוראים לך" אמרתי.
"קוראים לי מושיק" הוא ענה, "אבל אם אתה רוצה שיהיה לי שם
דיכאוני כמו האישיות שלי אז תקרא לי ארז" הוא הוסיף.
אז קראתי לו ארז.
והוא התחיל לספר.
"זה התחיל בדיוק לפני 16 שנה, אני הייתי בן שש. אף אחד לא ממש
יודע מה הוא רוצה לעשות עם החיים שלו כשהוא בן שש, גם אני לא,
אבל ידעתי שאני אהיה משהו גדול. אז התחילה ההישאבות, כל שנה
אתה מקריב קצת מעצמך למזבח של החברה, של הקבוצה, של הילדים,
נו, אתה יודע. אז התחלתי להיות כמו שהייתי צריך להיות, נחמד,
מצחיק, קצת רע כזה, יודע לעשות שטויות עם החברים שלו, אחרי שש
שנים זה התחלף לבחור ציני, מתוחכם, חכם כזה, יודע הכול, יודע
לרדת על האנשים המתאימים בזמן המתאים. ואחרי עוד שש שנים זה
הפך להיות הבחור הזה שתמיד מסתובב עם כולם, יודע להיות חבר'מן,
אבל לא כדאי להתעסק איתו, יודע לומר את הדברים הנכונים, יודע
להשיג את הבחורות הנכונות.
ואז - גיל 21. אתה יודע, זה היכה בי בלילה הראשון שלי בחוץ, מי
אני? הפכתי להיות הזבל הרגיל, זבל בורגני טיפוסי, נו, כמו
כולם, אז החלטתי להיות אמן מיוסר ולהסתובב ברחובות, אתה יודע,
הומלס זה אחלה פוזה."
הסתכלתי עליו עוד פעם, קמנו מהספסל והתחלנו ללכת, משוטטים
ברחובות כמו כלבים, כמו אמנים. מסתכלים על אנשים טיפוסים, אני
ביראת כבוד, הוא בזלזול, שנינו נישן הלילה על הספסל
בארלוזרוב.
ההכרות הראשונה שלי עם ארז היתה בדיסקוטק דווקא, תתפלאו, למה
תתפלאו? כי אני הבחור האחרון שילך למקומות כאלה, אבל בכל זאת
החלטתי ללכת לשם ולהכיר, בחורות, בחורים, מה שלא יהיה, חברה.
שם פגשתי אותו, הוא היה בטרנספורמציה שלו מהבחור הטיפוסי לאומן
המיוסר. לי נמאס לרקוד והלכתי לבר, הוא שאל אותי מה אני עושה
פה, אז אמרתי לו שאני מנסה למצוא אנשים, הוא אמר שהוא מנסה
להיפטר מהאנשים שלו, הוא שאל אותי מה דעתי לצאת להסתובב ברחוב,
אז הסכמתי.
הוא היה מלמד אותי את חוכמת החיים הקטנה שלו, את הפילוסופיה
המזויפת שלו, האיש שהיה כמו כולם והתעורר, נרפא. אני לימדתי
אותו איך לשקוע ברחמים עצמים מכל סיבה הבאה ליד.
לא מעט לילות העברנו עם עצמנו, הספסל והבקבוק.
והמחברת שלו, הוא רצה להיות אומן דגול, זוכרים?
המשכנו ללכת והוא ראה זוג מתנשק לו ברחוב, בדמיונו הוא כבר
ניפץ עליהם את הבקבוק אבל הוא החליט להמשיך.
"מה קורה לך?" שאלתי אותו. "מתי היית פעם אחרונה עם בחורה?"
הוא שאל, "לא שזכור לי" עניתי לו.
הוא התחיל לצעוק, כרגיל, לצעוק ולהסתובב סביב עצמו, שלוש
בלילה, אין יותר מדי אנשים שיסתכלו עליו.
בסוף הוא התמוטט על הרצפה, השקיתי אותו במשקה המר והוא קם
לבסוף, ממשיך ללכת, מחפש אחרי דיכאון. "מה אתה רוצה עכשיו?"
שאלתי אותו. "שיברון לב" הוא ענה לי. המשכנו ללכת והוא כרגיל
ראה בחורה יפה ובחן אותה ארוכות, הפעם הוא החליט לגשת אליה,
"תגידי, מתאים לך לשוחח איתי?" הוא שאל אותה, היא רק ענתה לו
"לא" מפוחד והתרחקה כשהוא צועק לה "תודה לך! תודה מקרב לב !
מקרב הלב השבור שלי! תודה!". הוא חזר אלי ואמר לי בביטחון "יש
לנו שיברון לב".
"מה אתה צריך עכשיו?" שאלתי אותו, "קצת חוכמת חיים עתיקה" הוא
אמר לי. המשכנו להפליג לנו ברחוב לסניף חוכמת החיים הקרוב
ביותר ובסוף עצרנו אצל ההומלס הרומני ממתחת לשווארמה.
הוא הוציא את המרלבורו שלו , התישב לידו, הדליק לעצמו סיגריה
והציע לו אחת. "אתה יודע" הוא אמר בטון מהורהר שכזה "בלילה כזה
אתה פשוט חושב למה לעזאזל אתה קיים, הא?" הרומני רק שתק וסימן
לו להעביר לו עוד סיגריה. "בטח, הנה, קח ת'זמן שלך".
ארז חיכה שם עוד קצת ולבסוף כשהרומני התמוטט לו על הרצפה הוא
קם ובא לעברי, "נו, מה השגת?" שאלתי אותו. "חוכמת חיים עתיקה
אין לנו" הוא אמר והדליק סיגריה, הציע לי, אך אני כרגיל
סירבתי, "אבל יש , יש משהו בהומלס הזה, השראה, לך תדע." הוא
אמר והמשיך ללכת, אני כרגיל אחריו.
המשכנו ללכת כשפתאום משום מקום שני ערסים בלתי מגולחים וחמושי
סכין התנפלו עלינו, "כסף, עכשיו, חפיף" הערס לחש לי, ארז מצידו
הציע לו לגימה מהבקבוק, הערס שתה. "כסף?" הוא שאל אותו בטון
מנומס, "אתה יודע, בלילה כזה אתה חושב למה לעזאזל אלוהים ברא
אותנו, לא?" ארז שאל אותו, "תביא ת'כסף או שאני שם לך כאן
דקירה, ברור?" הערס אמר לו. ארז לבסוף ניפץ עליו את הבקבוק
ודקר את השני.
הוא עמד לידם כמה זמן, כשהוא מדליק כמה וכמה סיגריות לשיפור
האווירה ולבסוף אמר "אתה יודע, מוות, זה לא ביג דיל" והמשיך
ללכת, "אבל לפחות יש עלילה, לא?" שאלתי, "יש, בטח שיש" הוא
ענה.
הלכנו אל הטיילת לבסוף, אחרי כמה שעות לא מצאנו כלום, התחילה
זריחה, אז ירדנו לחוף, שכבנו על החול והסתכלנו על השמש מתגנבת
לעבר הלילה בצעדים מהוססים.
"אתה יודע, אני חושב שזה הולך להיות אחלה סיפור" הוא אמר וסוף
סוף התחיל לכתוב. הוא כתב בערך שעה בעוד שאני התבוננתי על
הזריחה, היה בה משהו מאוד קוסמי, אך מצד שני אדיש ומובן מאליו,
תוך כמה זמן הבדידות של הלילה, שהתחלפה בסוריאליסטיות של
הזריחה, הפכה לבורגניות של היום.
שבע שלושים וחמש, זו היתה השעה, אני זוכר כי ארז אמר לי לרשום
בדיוק את השעה, מיד אחרי שהכריז בגאווה "יש! יש סיפור!" .
היו שם שמונה דפים מלאים, עבודה של שעה וחצי של כתיבה של ארז,
והוא פשוט שכב על החוף ונרדם. עם חיוך על הפנים.
הוא ניסה לפרסם את אותו סיפור במשך כמעט חצי שנה, כך נדדנו לנו
מבית דפוס לבית דפוס, מכתב עת לכתב עת, בסופו של דבר הוא לא
מצא שום דבר, אך אנחנו שוטטנו לנו, בסוף אותה שנה הוא כבר גמר
11 סיפורים, והוציא סוף סוף את הספר המיוחל שלו, הספר הפך
לקאלט, וארז התאבד אחרי חמישה חודשים, עם פוזה הולכים עד
הסוף.
אני נשארתי בצד, אחרי שהוא התאבד הלכתי לעבוד במקדונלד'ס ופה
ושם שליחויות, אני חי מהתמלוגים הקטנים שארז השאיר לי מאותו
ספר שהיום זכור רק כ"הספר פורץ הגבולות והמבריק של ארז חיים מ
1982".

יש לי ארבעת אלפים שקל, ואני מנסה לכתוב פרוזה.