אני יודע שאני צריך לעזור לילדות, במיוחד לגדולה כי אימה
נפטרה.
קשה  לי לעשות את זה.
אני מניח שהרבה היא לא זוכרת אותה, אחרי חודשים ארוכים של
אשפוז.

ובכלל איך מגדלים שתי ילדות?
מעכשיו,אני אצטרך לתת להן את צרכיהן. לבשל, לנקות, להאכיל,
לרחוץ,לחפוף
את השיער הארוך של הגדולה, לקנות, ללמד , לשלוח לחוג בלט, ללכת
לאספות הורים,
כל מה שהורים עושים.
אני חושב שהדרך הכי טובה תהיה
פשוט שלא נדבר על זה יותר.
נחזור לשגרה כמה שיותר מהר.
טוב שאין משפחה, ולא נשב שבעה של ממש ,רק אני אימי ואימה של
אשתי ז"ל.
אני אצליח
אני פשוט אתעלם מהחיים שהיו.
השגרה, הרוטינית היא זו שתעזור לי . כי בסופו של דבר ממה
מורכבים חייו של אדם מרצף של פעולות ומעשים.
אני אחזור להרצות באוניברסיטה,מישרה מלאה. אימא תעזור לי עם
הבית ,אני אקח עוזרת כל יום שתנקה, וככה נחזור לחיים.
אין לי הרבה ברירה
רק להתעלם ולהמשיך הלאה.

רק השיחה עם הגדולה מטרידה אותי. אמרתי לה שאימה נפטרה.אני לא
יודע מה היא הבינה.אבל העקשנות שלה על אנשים שאוהבים אותם ולא
מתים. כמעט מרדנות אני יכול לזהות אצלה, ונחישות לעמוד על שלה.
מה הקשר בין אהבה למוות? בין אהבה לחיים?

ואימא שלי, יושבת ומחבקת אותי, כאילו אני ילד צעיר, ואומרת לי
כל הזמן, שאלך לחדר של הילדות, שאראה איך הן מתמודדות, שאולי
אחבק אותן, או אתן להן לבכות קצת.
אבל אני יודע שאני צודק.
שיסדרו את המדפים והספרים.
עבודה ושיגרה ברוכה היא פתרון הקסם.
ולחבק?
הן כבר לא תינוקות.