ביום שני תהיה מסיבת שירי ביאליק ,זו שמציינת את סוף כיתה ב'
.
חיכיתי לחגיגה הזו,דקלמתי עשרות פעמים את השיר הארוך, באוזני
אחותי הקטנה וסבתא שבמילא לא הבינה מילה בעברית החגיגית. רק
אבא לא שמע אותי,כי בערבים שהיה חוזר מבית החולים,שאימא הייתה
מאושפזת בו, היה כל כך עסוק ורצה שנאכל ונלך לישון.
"ביום שישי בערב, אני אחזור מוקדם" הוא הבטיח לי ואשמע את כל
הדקלום "ואם אימא לא תוכל לבוא ביום שני לחגיגה, בטח שאני אבוא
איתך".

אבל ביום שישי בערב כשחזרתי מסבתא ,עם עופרית הקטנה, ואפילו
חצינו את רחוב עזה הסואן לבד, אבא שכח ושלח אותנו להתקלח
ולישון.

בשבת בבוקר, ראיתי אותו יושב בסלון, ושתי הסבתות איתו משני
הצדדים על הספה הירוקה, כאילו מחבקות אותו,והוא בכלל לא היה
אבא של חיבוקים.
כל כך שמחתי שאוכל לדקלם בפני כולם את השיר.
התרגשתי
מיהרתי ללבוש את בגדי השבת,ולשתות חלב ולצחצח שיניים טוב משני
הצדדים פעמיים. כולם עוד ישבו על הספה, מחכים שאראה להם איך
למדתי לקרוא כל כך יפה, את השיר הכי ארוך שהיה לביאליק.

אבל לאבא היו דברים אחרים להגיד לי
בדיוק עכשיו הוא סיפר לי שאימא מתה. ואחר כך הוציא את האלבום
של התמונות שנזכור איך נראתה. ואני בקושי זכרתי אותה ככה, ליד
הפסנתר מנגנת קונצרטים של באך ושוברט. אלא את סיבובי התקליטים
השחורים על הפטפון,עם אותן מנגינות ואימא במיטה עם כל מיני
צינורות שהכניסו לה דם שנגמר לה מהגוף קודם.

ואחר כך אבא שלח אותנו לחדר לסדר את הצעצועים כי זה מה שעושים
תמיד בשבת בבוקר.

וביום שני אחרי הצהרים , עמדתי על במת העץ בחצר בית הספר ובלי
מיקרופון בכלל,דקלמתי בקול ברור וצלול, בביטחון של ילדה בת רבע
לשמונה, את כל השיר. לא טעיתי באף מילה.בדיוק כמו שהתאמנתי כל
השבועות האחרונים.
וכולם הסתכלו עלי, בפנים רציניות כל כך.




אבל אבא לא בא כי אימא מתה.