מאז שאמה חלתה, שהו תירזה ועופרית הצעירה יותר ויותר בבית של
סבתא הנרייטה יותר מאשר בביתן. הסבתא דיברה גרמנית, ותירזה
ענתה בעברית. מלמדת את סבתא מה שלמדה בכיתה ב',מסרקת אותה בשלל
מברשות שיער, ועונדת לצווארה את הפנינים עם צווארון פרוות
השועל.

בערב שבת כאשר חזרו לביתן, הרחוב היה חשוך. בבית חיכה האב ,כמו
תמיד בפנים רציניות.שלח אותן  "בזריזות" להתקלח ולאכול. שתי
ילדות קטנות במטבח חשוך. סלט ירקות, אשל ופרוסה של חלה .
תירזה ניסתה, לדקלם לאב את השיר הארוך של ביאליק אותו שיננה כל
השבוע לקראת יום שני הקרוב במסיבת שירי המשורר הלאומי לסיומה
של כיתה ב' ,מדקלמת אותו לאחותה ,לסבתא שלא הבינה מילה, ורק
האב  מעולם לא היה פנוי לשמוע. גם לא הערב.

בבוקרו של יום שבת שהציץ דרך תריסי הברזל הענקיים,לדירה הקרה,
יצאו הילדות  למסדרון הארוך. בקצהו , בחדר המגורים, ישב האב על
הספה, משני צידיו הסבתות, והוא  בתווך,כחוש  ונוקשה, כמו היה
עכשיו בשיעור באוניברסיטה.

נשלחו כמובן לצחצח שיניהן, לשתות חלב עם פרוסה של עוגה, להחליף
את  הפיג'מות הזהות בבגדי שבת. ונקראו להצטרף למבוגרים בסלון .
מעשה חריג ביותר. כי היו רגילות להישלח לחדרן עד שהמבוגרים
יגמרו את שיחותיהם.
כמעט הרגשה של כבוד.

האב פתח ושאל את תירזה הבוגרת יותר,בעוד עופרית יושבת על ברכי
הסבתא.
"מה את חושבת עדיף שיהיה, שאדם חולה מאד יסבול או ימות"
והיא:"בטח שיחיה, הכי חשוב"
"לא, תירזה, את טועה. יש רגעים שעדיף מותו של אדם על חייו"
והיא בעקשנות של ילדה מנומשת שלא מבינה את המילים
"אם הוא מת, זה לתמיד" ו"אם אוהבים אותו, אז יותר טוב שיחיה"
דיון מהותי בפרצוף רציני על חיים ומוות עם ילדה עקשנית.
האב קם  על רגליו. נעמד במרחק נשימה מהילדה המרדנית
"תהיי רגע אחד הגיונית, אין קשר בין מוות ואהבה. גם מי שאנחנו
אוהבים מת.
נשם עוד נשימה
"אימא שלך מתה אתמול"
"ועכשיו, הכי טוב שתלכנה לחדר שלכן, תסדרו יפה את מדפי
הצעצועים והספרים,ואל תשכחו לנגב אבק גם בכוננית הנמוכה. אם
תעשו משהו יעיל, בטח תהיינה פחות עצובות".

וביום שני עמדה על במה בבית הספר,מקריאה את הדקלום האינסופי של
ביאליק מול אולם מלא אנשים.
הרגישה  את מבטי האנשים בה , מכירים את יתמותה החדשה, בוחנים
אותה.היא לא טעתה. וכשהסתיימה החגיגה יצאה מהאולם הגדול לחצר
שם חיכו ההורים האוהבים והגאים לילדיהם.

והלכה לביתה.