[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סתם איתי
/
התפוגגות

הסתובבתי לעברה, העברתי יד על שערה, ממשש אותו בידי, שואף מלוא
ריח השמפו בשערה, ומעביר יד על כל גבה, היא נעה קצת בעונג.
מעניין אם היא יודעת שאני נהנה מזה יותר ממנה.
שיכור ממגע, אני חייב לגעת, לחוש, התאהבתי בגוף שלה, השאר, אני
לא יודע. אבל הגוף הטהור והצח שלה חקוק בלבי.
אני חייב לחוש בה, אין כאן משהו מיני יותר משזה שמיימי וטהור.
מעניין אם גם היא מרגישה כך.
פעם ראשונה שמישהו באמת כל כך רוצה לגעת בי, בי, אוהב אותי,
ואת הגוף שלי, לא שהוא חבול ופצוע, או מצולק, אבל לעומת הגוף
שלה הוא רק דף ריק וחסר חשיבות. עדיין קשה לעכל את הרעיון שהיא
חושקת בי כמו שאני חושק בה, וגם רבע ממה שאני מרגיש כלפיה
מספיק לי ממנה.
זו תמיד היתה שאיפת השאיפות, להיות מחובק על ידי אישה יפהפיה
אחרי לילה סוער, ועכשיו הכל עולה למעלה, כל האהבה שלי כלפיה,
כל הציפיה הדרוכה לקראת הרגע הזה, הלילה הזה, כל הזמן שחיכיתי,
כל עוצמת הרגשות הזאת, פשוט עולה, ואני מחזיק בה חזק חזק
ומוודא שהיא שלי ואני שלה.
"היי" היא מסתובבת אלי סוף סוף. "איך היה לך?" היא שואלת. "אני
אוהב אותך" אני עונה לה, פתאום המילה הזאת נראית כל כך
אנדרסטייטמנט, "היה לי נהדר" היא אומרת. "את אוהבת אותי כמו
שאני אוהב אותך?" אני שואל. "בטח. למה לא?" היא שואלת. "אני לא
בטוח" אני עונה לה. "אז כנראה אתה באמת אוהב אותי" היא עונה לי
ומחבקת אותי. הרגע הזה אולי נראה כל כך אלמנטרי, אבל הרגע הזה
כל כך קסום ונצחי, וחד פעמי.
היא קמה ומתלבשת, "מתי ניפגש שוב?" היא שואלת. "מתי שתרצי"
עניתי לה. "מחר בשמונה זה טוב?" היא שאלה. "מצוין" עניתי. והיא
הלכה ואני נשארתי עם זכרונותי מאמש.
היא הגיעה בדיוק בשמונה, כהרגלה, והלכנו לנו למסעדה, להכיר קצת
יותר טוב אחד את השני, כל כך רציתי להכיר אותה, לדעת אותה מכל
הכיוונים.
דיברנו ודיברנו והיא רק נראתה יותר מקסימה מרגע לרגע, כל כך
חמודה, כל כך נחמדה, כל כך תמימה.
לבסוף הלכנו לביתה, והפעם זה היה לאט לאט, כל תנועה הורגשה, כל
רגש התעצם, ולבסוף , פורקן ושיכרון חושים, ואושר רגעי מציף,
ואז, האושר האמיתי, שנראה כאילו לא ישאר אבל בכל זאת הוא נשאר,
איתה, בכל תנועה ענוגה שלה, אני נהנה רק להסתכל עליה ישנה, או
לחבק אותה ולא לישון, בשביל לא להפסיד כל רגע קסום איתה.
והיא שוב הולכת, והפעם קובעים שוב למסעדה, ושוב מדברים, היא
נראית לי יותר מדהימה מרגע לרגע, אבל משהו נאבד, אני לא יודע
מה.
ושוב, פורקן ושיכרון חושים, ולילה נטול שינה בחברת הגוף הצלול
והאלוהי שלה, ואחר כך, היא הולכת וכל מה שנשאר זה זיכרון.
כך זה התנהל לו לזמן מה, שוב הולכים למסעדות, ושוב, מתאהבים
אחד בזרועות השני כל פעם מחדש, אבל משהו מתחיל להשתבש, אני לא
מרגיש יותר טוהר.

הלילה הלכנו לבית קפה קטן, ודיברנו על הא ועל דא, ואלה לא היו
השיחות המקסימות של אז, ההיכרות עם האשה המדהימה הזאת, עכשיו
זה רק כל מיני שיחות בטלות, היא אפילו לא מוכנה לספר לי מה היא
מרגישה, או מה עובר עליה, הניכור מתחיל להשתלט.
ואז, הניכור עובר לשם, והקסם אבד, פעם ראשונה, הוא אבד. היו שם
רק שני גופים ואהבת בשר נטולת רגש, או שזה היה פשוט רגש זול או
מובן מאליו.

הפעם הלכנו לאותו בית קפה שוב, אותו בית קפה רגיל ויומרני,
והפעם השיחות כבר היו תפלות לחלוטין, בפעם הראשונה היא נראתה
לי פחות מושלמת ממה שהכרתי אותה. לכמה רגעים היא אפילו נראתה
לי פשוטה, היא והשיחות התפלות שלה, וחוסר העומק שפעם היה בה
ועכשיו נאבד לטובת רדידות שטחית.
והפעם זה פשוט היה בלתי נסבל עבורי, מצמד מאהבים נשגבים הפכנו
לשתי גופים המתחככים זה בזה לצורך הנאה גופנית בלבד. לעולם לא
חשבתי שזה יגיע לזה, אך מה שהניכור והרדידות לא עשתה השיגרה
עשתה.
היא קמה והתלבשה כרגיל ואני עצרתי אותה, "מה קרה לנו?" שאלתי.
"מה?" היא שאלה. "מה מה? את לא רואה מה קרה לנו? פעם היית פסגת
השאיפות שלי, היית הקדושה המיוחדת לי, ועכשיו, שום דבר, שום
דבר! הכול נעלם, את הפכת למאהבת תורנית רגילה, בלי שום ייחוד,
בלי רגש, בלי כלום." עניתי לה, סוער. "מה אתה מנסה להגיד? אתה
רוצה גיוון?" היא שאלה. "לא, אני רוצה רגש, אני רוצה שנחזור
למה שהיינו פעם." עניתי לה, "אני לא חושבת, תראה, אתה לא מי
שחשבתי שתהיה, אני לא מאושרת איתך יותר." , "גם אני לא" עניתי
לה.
"אני לא חוזרת" היא ענתה. "ככה את הולכת?" שאלתי. "כן, תעשה לי
חסד ותזכור את הרגעים שלנו מפעם, תזכור אותנו כמו איך שהיינו
אז" היא אמרה, יצאה מהדלת והלכה. היא אכן לעולם לא חזרה ואני
זכרתי אותה בדיוק בדרך שהיא רצתה שאזכור אותה, ובעצם זו הדרך
שרציתי לזכור אותה.
שנים אחר כך באה אחרת, כמו תמיד, אבל ההתחלה לא היתה כל כך
מסעירה כמו שהיתה אז איתה, וגם היחסים האלה הצטננו עם הזמן,
אבל הזמן והחיים כנראה סימנו לשנינו שכדאי לשנינו להישאר ביחד,
וכך עשינו, ובסופו של דבר גם החלטנו להעביר את שאר חיינו ביחד.
אבל עכשיו, כשאני מנסה להבין, ולזכור, מה זה לעזאזל אהבה ואיך
איבדתי אותה, כשאני מנסה להיזכר באיך זה לאהוב באופן מוחלט,
להעריץ, ולהיות שבוי לגמרי בקסמי אהובתי, אני נזכר בה, ובמה
שהיינו אז.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סליחה, למישהו
יש אולי קצת
שעות שינה?







מישהו עייף.
מאוד עייף.
מאוד מאוד
אפילו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/2/01 17:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סתם איתי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה