כבר זמן רב שליקי ופרופט מרוחקים. היא מגיעה מהעבודה והוא בוהה
באוויר במבט מטומטם לבוש בפיג'מה, בדיוק כפי שהיה כשעזבה אותו
בבוקר. מה היא אמורה לעשות עם זה? היא מכינה להם ארוחת ערב,
ארוחה ביתית פשוטה, נעימה, יושבת איתו, מנסה לדובב אותו. הוא
אוכל בשתיקה, כאילו לאוכל בכלל אין טעם, כאילו היא לא שם ולא
מדברת אליו.
בימים האחרונים החליטה להעסיק את עצמה כמה שיותר, כדי שלא
תצטרך לחשוב עליהם הרבה. היא עבדה קשה, עבדה הרבה שעות נוספות,
הגיעה הביתה מאוחר למיטה קרה, שצרותה משום-מה נראית כמו ארץ
שלמה הפרושה בינה ובין אהובה. לא משנה כמה שתיצמד אליו, היא לא
תצליח להתקרב אליו.
היא יודעת עליהם, יכולה לראות את הדברים הסגולים הקטנים האלה
מסביב לראש שלו ומה שהם עושים לו. נאנחת, היא נשכבת לצדו
במיטה, מסתובבת לצד ומתהפכת כשהיא מבינה שהדבר האחרון שהיא
מסוגלת לעשות זה להתעלם ממנו. מלטפת לו את הראש, מתבוננת בו
נושם בכבדות, מסתכלת בו במבט עצוב. לאן אנחנו מגיעים, מה
אנחנו הולכים לעשות...
דמעותיה של ליקי זולגות באיטיות מעיניה והיא בוכה בשקט, שלא
תפריע לשנתו, אפילו שהיא בספק אם משהו יכול לחדור לבועתו
ולהפריע לו. כשהיא חשה שהבכי מתגבר ונעשה מריר יותר וקולני
יותר, היא קמה באיטיות על החלון.
היא נצמדת לזכוכית השקופה, הארוכה והקרה, ופניה הלוהטות מבכי
נצמדות אל הזגוגית, מחפשות קירור ונחמה. ליקי מסתכלת במושבה
הסגולה הנפרשת מולה, כרים סגולים עגלגלים של שדות-מרעה רקומים
בשתי וערב ועטופים בחשכה קטיפתית עדינה, הכוכבים מעל מאירים את
הנוף השקט. היא רואה בשדה ממול את הפרה התלת-ראשית של מר
לונרת'רי מלחכת עשב, היא תמיד יוצאת לאכול בלילה. ליקי מחייכת
לעומתה, לפעמים היא חושבת שמוטב שגם היא היתה פרה לילית
תלת-ראשית, בלי דאגות על הראש, רק אוכלת עשב ורובצת בו וישנה
ונותנת שוקו לבעליה. במקום זה היא מטביעה את עצמה בעבודה כדי
להתעלם מהעובדה שבעלה מעדיף להיאכל לאיטו ע"י עצמו מאשר להיות
איתה.
ליקי נושאת מעלה את מבטה הנוגה, אל הירח והכוכבים. את מי
אאשים? את הכוכבים השחורים, השמיים הנופלים, הלוויינים שעל
הגג?
לעזאזל, מה הטעם בהאשמות, אם הייאוש גדול מכדי שיהיה איכפת
להעניש את האשם בשל הבעיות שיצר?
היא חוזרת למיטה, הראש שלה מסוחרר ומתערבלות בו מחשבות
בעייתיות, מילים בעייתיות. שנית, היא מנסה להבין, מה אוכל
אותו?
מנסה להישאר ערה, אבל עברו כבר 58 חודשים מאז שהתעלסו. חודשים?
לא ברור, ליקי איבדה את תחושת הזמן. דקות נוזלות לכדי שעות,
שעות נוזלות לכדי ימים, ימים לשבועות, שבועות לחודשים, לפני
שבכלל שמים לב חולפת שנה והם נמצאים בדיוק באותה מצב. לליקי
אפילו לא נוסף קמט, ושערה לבנה אחת לא הופיעה בשפעת שערה
הכחלחל. אבל לאט לאט, הברק שבעיניה אובד. היא שמה לב, כשהיא
מסתכלת במראה וכל מה שמשתקף הוא בבואה יגעה של נערה שאין סיבה
לניצוץ להבליח במבטה.
לאן אנחנו מגיעים?
אני פשוט לא יודעת יותר...
אין לה טעם להישאר ערה, כשהקור חוסם בפני הערות והתקווה כל
אפשרות להשאיר את עפעפיה מורמים.
אאשים את הכוכבים השחורים, את השמיים הנופלים, הלוויינים שעל
הגג...
אאשים כל דבר שרק ניתן להאשים, לו רק יובטח לי שכשאתעורר יהיה
אחרת...
והיא נרדמת, יודעת שמשאלתה לא עומדת להתקיים, ובכל זאת נרדמת,
אולי חלומותיה יבשרו אחרת.

בחלום, היא נמצאת באחד הזיכרונות היפים ביותר שלה מימיה עם
פרופט - פרופט והיא צעירים, עדיין ילדים בני מאה וקצת, יושבים
בדשא הכחול שבפארק הרונדבגים. שניהם יחפים ולובשים שמלות
לבנות, כמו שאהבו, ובשיערה הכחול המבריק של ליקי כוכב סגול-כהה
קטן המגלה את האוזן האלפית שלה. פרופט מנשק את אוזנה ברכות
ולוחש לה שיר אהבה. ליקי מצחקקת והעיניים הכחולות הכהות שלה
נוצצות באושר. העיניים הכחולות של פרופט, שאז היו גם הן כהות
יותר וחיות יותר, מסתכלות לתוך שלה ברגע ניצוד של רצינות.
"בואי לגור אצלי" הוא מבקש ממנה, "בואי לגור אצלי. המשפחה שלי
מתה עלייך. לא יהיה להם איכפת. בואי לגור אצלי".
העיניים של ליקי שבויות בשלו, היא מביטה לתוכן בהססנות מופתעת,
"אבל..."
"בואי לגור אצלי" הוא מוסיף ומבקש, "נוכל לעשות כל-כך הרבה...
נקרא, ניצור..."
"גם נטייל?"
"מה שתרצי".
"הכל?"
"הכל. הכל-הכל".
"ואחר-כך?"
"נתחתן".
הוא מסיט קווצות שיער כחולות מאחורי אוזניה השדוניות, מחליק את
אצבעותיו הארוכות מתחת לפניה, במצב הזה, במתיקות הזו, איך תוכל
לסרב?
כשהיא מסכימה, הוא מחייך באושר ומחבק אותה חיבוק גדול של אהבה,
והם יוצאים וקוטפים מהעצים רונדבגים ודובדבני משכית ומדלגים
בין העשבים הגבוהים שמגיעים עד אחרי הברכיים, וליקי משתחררת
בשובבות מאחיזתו של פרופט ומאתגרת אותו לרדוף אחריה ולתפוס
אותה, וכשהיא רצה החצאית של שמלתה הקצרה מתנופפת והרגליים שלה
נעות בחן של איילה. וכשפרופט תופס אותה לבסוף, חובק את מותניה
הצרים בצווחת ניצחון מאושרת, הוא מבטיח לה שכל עוד הם יחד, הוא
אוהב אותה, לא תהיה לה סיבה לברוח.
לא תהיה לה סיבה לברוח...

היא מתעוררת באמצע הלילה, מזיעה, מוצאת את עצמה ממלמלת את
השורה הזו. לא תהיה לה סיבה לברוח... לא תהיה לה סיבה
לברוח... לא תהיה לה סיבה לברוח...
היא מביטה בגוף הקר השוכב לצידה, נושם בכבדות, רגש עז של אהבה
וחמלה מציף אותה. מה נותר מאותו צעיר שאהב אותה? היא לא השתנתה
במאום במהלך אותן שנים, מנערה צנומה הפכה לאישה רזה ורעננה,
אפילו לא הספיקה להגיע לגיל בו היא בשיא בשלותה. מאות שנים של
חיים והגשמה עוד לפניה. שיערה עדיין ארוך, כחול ומבריק, עורה
צח וחלק ומתוח כשל שושן-פלגים, גופה צעיר ומלא אנרגיות. והוא?
נדמה שהחיים הולכים ומתנדפים ממנו. כל החיוניות שהיתה לו
נעלמה, כמו נמוגה אל תוך אוויר הכוכב. כל סימן של רגש, סנטימנט
כלשהו שאי-פעם אפיין אותו, נעלם. הוא לא מחייך, לא מקדיר פנים,
לא עושה כלום. דומה שאינו מרגיש. גם במראהו חלו תמורות: הכחול
בעיניו החוויר עד שנעשה כמעט שקוף, כמו אגם זכוכית. שיערו,
שפעם היה כחול-כהה ובורק ומלא, כבר עזב מזמן את הגוון הכחול
והפך למין זהוב-אדמדם, כשל שקיעת שמש בכוכב ארץ, אליו פעם עשו
טיול כשהיו ממש צעירים ולמדו בפקולטה למדעי גלקסיות שונות.
ועורו, שפעם היה בעל לובן בריא כשל עורה החלבי של ליקי, קיבל
גוון סמוק במקומות שונים, סימן לחולי הגרוע ביותר - נפש ערירית
וחולה.
ליקי נאנחת. לו היה עדיין אוהב אותה, היתה נשארת. אבל היא
נשארה כבר יותר מדי זמן, חזרה יום מדי יום הביתה לבעל שכלל לא
נהג כבעלה, לא פתח כלפיה זרועותיו, לא פתח כלפיה עיניו, לא פתח
כלפיה ליבו. כבר חודשים ארוכים שאין הדבר שונה אם היא נמצאת
במחיצתו ואם לאו.
ליקי מוחה את שרידי דמעותיה וקמה מהמיטה. היא הולכת להתקלח,
וכשהיא מסיימת היא חוזרת לחדרם ואורזת לה מזוודות. היא מתלבשת
לאט ומעיפה מבט אחרון בפרופט לפני שהיא עוזבת את החדר ואת
הבית. היא עוברת בקומות האחרונות בבית, משתדלת להיות שקטה, שלא
להעיר את בני משפחתו של פרופט. היא לוקחת את תיק העבודה שלה
איתה ואת ארנקה. בדרכה החוצה פותחת אותו ובוחנת את תעודת הזהות
שלה: "ליליאנה טיירברי-ריין. חצי-אלף. נקבה. ילידת 30017.
תעשיינית. נשואה לפרופט ריין".
אני כבר אדאג לגשת למשרד העירוני ולהוציא לי תעודה חדשה, היא
גומרת אומר בדעתה.
היא עוברת על-פני גוש הבניינים העגולים והמדשאות הסגולות
העצומות, השמש האדומה מתחילה לשלוח קרניים בוסריות ראשונות
הפוצעות את השמיים השחורים, הפרות התלת-ראשיות והחתולים
השנחרביים הגמדיים השומרים עליהן כבר מתחילים לצאת לרעות
בשדות. מעיפה בכל מבט אחרון, נכסף, ומאיצה צעדיה לכיוון תחנת
הרכבת.
היא ניגשת לקופה, מוציאה מטבע של 10 לימבו מארנקה, מקבלת עודף
של תשעים סמילימבו, ומתיישבת בכיסא המתנה כתום, מצפה לרכבת
שתיקח אותה הכי רחוק.
היא עולה לרכבת, היא לא חושבת עליו יותר.
היא נעה לכיוון מושבים ריקים, שיווי משקלה מתערער והיא מועדת
ומאבדת מדעתה הישרה כל פעם שהיא רואה פנים שמזכירות אותו. והיא
אוהבת אותו, אז היא רואה הרבה כאלה.
תחושת העילפון מנקרת בה, כמו מגיעה לפיכחון המעליב שאומר לה
שייקח לה זמן לשתק את רגשותיה, אפילו שלו אין יותר כאלה. היא
מביטה בנער צעיר וזהוב-שיער, בערך בן מאה ועשרים שנה, מפלרטט
עם נערה בעלת שיער ירקרק וגומות חן. הנער ממושקף ועיניו בעלות
צבע של עלי שלכת, אך הוא עדיין מזכיר לה את פרופט, ולו רק בגלל
השיער הזהוב, שאצל הנער ודאי טבעי, ואצל בעלה הנובל הופך
לטבעי.
היא מזילה דמעה של געגועים.
לאן אני מגיעה?
אני הולכת להימס...

באותו זמן בדיוק, כשליקי מגירה דמעות שקטות ברכבת, מקיז פרופט
דם כחול מפיו ובבכי חנוק פתאום קורא:
"ליליאנה...
ליקי...
ליקי..."
בחוץ הכוכב האחרון מכבה את אורו.




ינואר 2001