בני האדם מאז ומתמיד האמינו שקיימים רק שני סוגים בבני האדם:
הבנים "המין החזק", והבנות "המין היפה". תמיד זלזלתי בתיאוריה
הזאת.
לעומתם, אני, יכולתי לחלק את הנשים להמון קטגוריות. בין כל
הקטגוריות השונות, אני מעדיף להתייחס לשלוש החשובות ביותר.
יש את הבנות המכוערות. אלה שמערכת היחסים הכי רצינית שלהן
הייתה עם איזה כלב רחוב. אני לא מרגיש צורך לפרט עליהן. הן רק
גורמות לי להרגיש רע.
יש את הבנות הרגילות. בנות חמודות, נאות, גוף לא מושלם. הן
תופסות את רוב אוכלוסית הנשים בעולם. הן בדרך כלל
אינטיליגנטיות יותר, מבינות עניין. הן הבנות שרוב הבנים זוכים
להיות בקרבתן. כזאת היא החברה שלי, ענבל.
ויש את האלות, אני אוהב לקרוא להן הבנות החלקות, אין בהן שום
פגע. הן מושלמות. בהן אלוהים באמת השקיע. הן בנות בכלל מליגה
אחרת. יש להן שיער חלק ומבריק, כמו בפרסומות של שמפו "הוואי",
השיער שלהן תמיד כקבוצה אחת, אף פעם לא מתפרע. הגוף שלהן פשוט
מושלם. משהו שמימי, עור כמו משי, אפשר לחוש אותו רק ממבט. הן
רכות כל כך. התנועות שלהן עדינות. הליכתן זקופה, הן תמיד מלאות
ביטחון. את הבנות האלה רק דוגמנים ושחקנים מפורסמים יכולים
להשיג.
יש אפילו כמה כאלה בבית הספר של ענבל. אף פעם אין להן חבר. הן
תמיד פנויות. אבל בעצם לא פנויות לאף אחד. מחכות לדוגמן הסקסי
שלהן על האופנוע הלבן.
אני אעשה הכל כדי להשיג בחורה כזו. אפילו אם זה אומר לצאת
מהבגדים יד-שנייה שאני קונה, ולעשות סיבוב בקסטרו.

יום אחד החלטתי להפתיע את ענבל ולאסוף אותה מבית הספר. כשראתה
אותי, היא רצה לעברי מחייכת, ונתלתה על צווארי, מנפנפת בקבוצה
של ניירות מול פניי. נשקתי לה, וחטפתי ממנה את הדפים. היה זה
מבחן במתמטיקה, עט אדום סימן שם את המספר 95.
"גאון שלי!" קראתי, וחיבקתי אותה. היא חיבקה אותי חזק. מאוד
אהבתי את החיבוקים האלה. ידעתי שהיא שלי. ורק שלי.
בעוד שאני מחבק את ענבל שלי, סנוורו את עיניי אורות בוהקים.
לעברי קרבה דמות מוקפת בזוהר לבן. כמו מלאך. הזוהר כמעט עיוור
אותי. חוץ מהדמות לא יכולתי לראות דבר. צמצמתי את עיניי למען
סינון האור, ואז ראיתי אותה בברור. היא הייתה אחת חלקה. אבל לא
סתם חלקה, מדהימה. לא האמנתי שעל כדור הארץ עליו אני חי קיים
דבר כל כך יפה. היא הלכה לכיוון היציאה מבית הספר. והרי עמדתי
קרוב לשער. המחשבה שבקרוב אני אהיה קרוב ליצור היפיפה הזה רגשה
אותי. הייתי מהופנט אליה.
פתאום היא הבחינה בי. היא סובבה את ראשה לכיווני. היה לה שיער
חום חלק, גולש עד הכתפיים. כשסובבה את ראשה, שערה התנפנף
מאחוריה. היה זה מראה מדהים. יכולתי לשמוע אותה קוראת בשמי.
"רונן..... רו-נן....רו...נ...ן...
ר...ו...נ...."
"רונן!" קטעה ענבל את רצף מחשבותיי, והשיבה את מאור עיניי.
"מ...מה...?" התנתקתי מחיבוקה ושפשפתי את עיניי בחזקה.
יצירה אלוהית מדהימה חלפה על פני בצעדים קלילים ומהירים,
מנפנפת את שערה החום החלק לעומתי. שערה התנגש באפי בעוברה
ליידי. ריח שערה שיגע את חושיי. אין פרח שיוכל ליצור בושם כזה.

"רונן!" צעקה ענבל בשנית. "מה אתה עושה?"
"מ..מה אני עושה?" שאלתי אותה כלא מבין.
ענבל חייכה אלי. חשתי הקלה.
"חלמת לרגע רוננוש. בוא, בוא נלך הביתה." אמרה, והדביקה נשיקה
לאפי. הבל פיה חדר אלי. הסרחון הכבד שחדר לראותי,  גרם לי לחוש
בחילה. תהיתי איך יכול להיות שלא הבחנתי בכך קודם לכן.  היא
לקחה את ידי, וסחבה אותי לגרוטאה שחנתה שם.  כל אותו זמן הבטתי
בענבל. היא נראתה לי מכוערת פתאום. לא משתווה ליצור המדהים
שעבר לידי קודם.

התמונה של הדמות הזוהרת מבית הספר של ענבל לא עזבה אותי. לא
יכולתי להפסיק לחשוב עליה. בשמונה עשרה שנות חיי לא חשבתי
שאפגוש ביצור כל כך מושלם.

המיטה הזוגית של ענבל נמצאת במרכז החדר. מסביב למיטה מצויה
שידה עתיקה מעץ. נראה כאילו כל רגע עומדת השידה ליפול עלינו.
עד אותו יום, השידה הזו תמיד העסיקה את מחשבותיי.
באותו יום רק דבר אחד היה לי בראש, זה לא היה השידה.
כששכבתי מעל ענבל מנשק ומחבק אותה, ניסיתי לדמיין בכוח את אותו
דבר יפיפה, שלא עזב את מחשבותיי, שוכב מתחתיי. אפילו הצלחתי
לכמה שניות. הצלחתי לגרום לענבל להיראות כמוה. אבל ענבל תפסה
אותי. היא חייכה אלי.
"רונן, תפסיק לבהות בי ככה" גיחכה. "זה מפחיד אותי".
היא תפסה בצווארי והמשיכה לנשק אותי. חשתי בחילה.

הייתי חייב לראות את הדמות המדהימה הזו שוב. הייתי חייב.

מאז התעקשתי לקחת את ענבל מבית ספרה בכל יום שהתאפשר לי. ענבל
מאוד התרגשה, כשהפתעתי אותה בכל יום ליד שער בית ספרה, היא לא
חשדה בכלום. בשלושת הימים הראשונים שבאתי לבית הספר, באתי
לשווא. לא ראיתי אותה. ניסיתי למשוך את הזמן עם ענבל כמה שיותר
ליד השער, אבל תמיד ענבל גררה אותי לעבר הגרוטאה הזאת שאמי
קוראת לה מכונית לפני שהספקתי לראות את שארית התלמידים האחרונה
יוצאת מבית הספר.
ביום חמישי, בפעם הרביעית שהגעתי לבית ספרה של ענבל, מאז אותו
יום בו ראיתי את האלה המסנוורת שלי, החניתי את הגרוטאה הכי
רחוק משער בית הספר, כדי שייקח לענבל יותר זמן לגרור אותי לשם
כשתרצה ללכת לביתה. וכך יהיה לי יותר זמן לסרוק את שטח בית
הספר ולחפש את אותה יפיפייה.
כיביתי את המנוע. פתאום תקפה אותי צמרמורת. הבטתי לשמאלי. היא
חלפה שם. מרחפת לה בין המכוניות החונות. הרוח שחקה בשערה, אך
לא היעזה לפרועו. התרגשתי כל כך. לקחו כמה שניות ארוכות למוחי
לקלוט את אשר ראה. "זאת היא!" צעקו עיניי. ראיתי אותה שוב.
אני לא יודע מה הניע אותי לעשות זאת. פתחתי את דלת האוטו. לקח
מעט זמן עד שהצלחתי לעשות זאת.  כשיצאתי מהאוטו, רצתי לעברה.
רציתי להרגיש את הזוהר הזה שהקיף אותה. רציתי להיות מוקף בו
גם. הוא נראה כל כך חמים ומזמין. ניסיתי לחפש מה לומר לה. מה
יוכל לגרום לה להיעצר ולהביט בי. להביט בי כמו שהביטה בי אז.
ובכן, היא הביטה בי. אבל זה לא יצא כפי שתכננתי. השרוכים בנעלי
הספורט שנעלתי היו פרומים, כמובן שהחלקתי עליהם, ונפלתי. רעש
הנפילה הסיט את תשומת ליבה. היא הסתובבה אלי במהירות כמבוהלת.
שערה החום השיר גרגרי אור זהובים מסביבה.
שמעתי את קולה. והפעם לא חלמתי זאת. שמעתי את קולה. היא פנתה
אלי. היא דיברה אלי.
"אתה בסדר?" הצלילים המתוקים שנבעו מגרונה החלק ליטפו את אוזני
במן חמימות מצמררת. לקח לי זמן להתאושש מהחוויה. אחרי
ההתאוששות, הודיתי לאלוהים שנתן לי את הזדמנות הפז הזאת. עוד
הודיתי לו, שאפשר לי לדבר עברית רהוטה בלי לגמגם.
"אני בסדר, תודה." אמרתי לה.
היא חייכה אלי חיוך מתוק שחשף שיניים לבנות ומבריקות. לא
יכולתי להביט ישירות אליה. כשחייכה הייתה זוהרת יותר מתמיד.
הסתרתי את עיניי כאילו מהשמש. לפתע קולה הדהד באזני בשנית.
"אתה החבר של ענבל, נכון?" שאלה.
"כ... כן" עניתי בקושי.
היא מכירה את ענבל. הבנתי. שמחתי כל כך. אולי ענבל תוכל לברר
לי פרטים עליה. אולי תוכל לארגן הכרות בינינו. הכרות רשמית.
טובה יותר מזאת שנערכה באותו רגע. אולי אדע את שמה. את שמה של
המלאכית המדהימה הזאת.
פתאום היא התקרבה אלי. האלה התקרבה אלי. היא הושיטה לי את ידה.
רצתה לעזור לי לקום. נשמתי נעתקה ממני. בשארית כוחותיי הושטתי
יד בחזרה. ידי התחככה בידה. המגע היה כה עדין. הרגשתי כיצד אני
מתרומם באיטיות מהרצפה, כשמלאך מחזיק בידי. מגע של משי. ידה
הייתה חלקה. כאילו לא נגעה בדבר אחד בחייה. כאילו עתה נוצרה.
קמתי וחייכתי אליה.

היא נעלמה לתוך למכונית לבנה.

יד.
הרגשתי את מגע היד של ענבל משפשף את עורפי. מגע מחוספס וקשה של
יד. הבטתי לעברה וחייכתי חיוך מאולץ.
"רוננוש, ממי, איזה חמוד שבאת, אולי תבוא אלי קצת, תישאר איתי
לשם שינוי?" אמרה. קולה נשמע צורם. בהשוואה לקולה המדהים של
הפנטזיה המתוקה הזאת.  כל מילה שאמרה צרבה את אוזני, שהתרגלו
במשך שניות אחדות לשמוע כיצד אלים מנגנים למעלה את קולה המדהים
של האלה שירדה לארץ בשבילי.
לא היו לי הרבה ברירות. הלכתי אל ענבל כדי לא להעליב אותה.
שכבנו על המיטה. לא יכולתי לנשק אותה. הסרחון הגעיל אותי.
הכיעור דחה. מגעה שפשף את גופי כנייר זכוכית. וכאשר נאנחה,
צרמה את עור התוף באוזניי.
הורדתי את ענבל מעליי והלכתי מביתה. ענבל התחילה לצחקק בעלבון.

"מה אתה עושה? רגע... אל תלך. אל תלך!
רונן!
רונן!!!"
ברחתי משם במהרה. ניגשתי אל מכולת האשפה הקרובה ביותר לביתה של
ענבל והקאתי את נשמתי לתוכה.
נכנסתי לגרוטאה-מכונית של אמי, ונסעתי משם. כמה שיותר מהר.
לשכוח את ענבל. לשכוח.  
נסעתי ברחבי כל העיר. נסעתי. לא יכולתי לעצור. הייתי חייב
למצוא את היצירה האלוהית הזוהרת. ידעתי שהיא מחכה לי. כבר
התחיל להחשיך. נורת הדלק החלה להבהב. בבתים אורות החלו
להיכבות. הרחובות היו שוממים.
הדלק בגרוטאה של אמי נגמר בדיוק מול בית שלידו חנתה מכונית
לבנה. כל הבתים מסביב לבית ההוא היו שוממים. אבל בבית ההוא היה
חלון אחד מואר. לא אור רגיל. זה היה אור לבן, מן זוהר טהור
מוכר. יצאתי מהאוטו וצעדתי מהופנט לכיוון האור. ריחות בשמים
משכרים היו מסביב לבית. שמעתי כיצד מכונית מתפרקת לחלוטין
מאחורי. את הקולות הללו החליפו קולות שירה שנבעו מהבית הזוהר.
קולות מתוקים היוצאים מהחלון המואר אל אורך הרחוב השומם.
הדלת בבית הייתה פתוחה לרווחה. הרשתי לעצמי להיכנס פנימה. הבית
היה חשוך. נראה כאילו לא נמצאת בו נפש חייה. אך קולות השירה
מילאו את הבית חיים. סגרתי אחרי את דלת הבית. ראיתי דלת פתוחה
לאורך מסדרון אפל. ניתן היה לראות שהחדר מאחורי הדלת מואר
באותו זוהר לבן. נכנסתי אל החדר.
היא עמדה שם. מברישה את שערה המבריק והמדהים. היא הייתה לבושה
בכותונת לבנה מבד סטן חלק. היא שרה. כשראתה אותי חדלה מלשיר
והביטה ישירות לתוך עיני. היה זה מסוכן להביט בה כך, אך לא
יכולתי להתנתק ממבטה. היא לא נראתה מופתעת. מבטה היה שליו
ומתוק. היא קרבה אלי באיטיות. חיוך מסנוור התפשט על פניה.
"מה החבר של ענבל עושה אצלי בבית?" שאלה בתמימות.
לא עניתי. רק הבטתי ביופי המדהים שמולי.
הרגשתי את המגע הנעים שלה בפעם השנייה בחיי. היא לטפה את
צווארי. חמימות התפשטה בגופי. ריחה ליטף את נחירי בעדינות. היא
קרבה את ראשה אלי. חשתי כיצד הזוהר שלה עוטף אותי ומאחד אותנו.
טעמתי את שפתיה האדומות. האנושות כולה יכולה הייתה להתקיים על
טעמן המתוק של שפתיה.
נחתנו על סדיני קטיפה לבנים. גופה נגלה אלי בשלמותו. אלה
יפיפייה ומדהימה שלי. באמת שלי. ואני לא הדוגמן החתיך של השנה,
ולא השחקן הסקסי ביותר בהוליווד. אני רונן. והיא שלי.

השגתי אותה.

שמש ליטפה את פניי מבעד לתריסים לבנים בבוקר למחרת. התעוררתי
בפתאומיות. כאילו מסיוט. חשבתי על ענבל. אבל אז נזכרתי שהיצור
השמימי, שכל כך הערצתי, שוכב לידי. חיוך גדול נפרש על פני
כשהעליתי זיכרונות מתוקים מהלילה שעברתי. הסתובבתי לימיני,
מוכן לצמצם את עיני מפאת כמות האור האדירה שעל עיניי יהיה
לקלוט כשאראה אותה. כשהסתובבתי, שמתי לב שהאור לא מעיק על
עיניי יותר. פתחתי מעט את עיניי, והבנתי שהאור לא מעיק עליהן,
מכיוון שאינו קיים יותר. לימיני שכבה בחורה. ששערה פרוע
ושומני, עור גבה מתקלף מעט. היא הסתובבה אלי נאנחת אנחה צורמת
של בוקר ומתמתחת. ידה נגעה בחזי כשהתמתחה. זה לא היה המגע
הנעים שהרגשתי בלילה. היא הסתובבה אלי. יכולתי לראות את פניה
ללא מאמץ. פצעים בודדים מבורכי מוגלה עטרו את מצחה ולחייה.
בקצה אפה הייתה בליטה מכוערת, ולצד שפתיה הייתה שומה שחורה -
חומה וגדולה. היא קרבה אלי ונישקה אותי. לפי הריח שיצא מפיה
נראה כאילו הרגע הקיאה. הטעם כבר לא היה מתוק, אלא מר, מחליא.
היא התרוממה מהמיטה. ראיתי כיצד חזה נופל על בטן עגלגלה.
קמתי ממיטתה, התלבשתי, ויצאתי במהירות. קולה צרב באוזני את שמי
מספר פעמים.
מצאתי גרוטאה עומדת ליד הבית, מפורקת לחלוטין. זו לא הייתה
הגרוטאה של אמי. היה זה האוטו הלבן, שחנה ליד הבית בלילה
הקודם.

הלכתי לביתי ברגל. חשבתי על ענבל. חשבתי על המלאכית שאיתה
שכבתי אתמול. ואז חשבתי על המכשפה שלצידה התעוררתי בבוקר. אז
החלטתי להפסיק לחשוב.
חזרתי לביתי. התעלמתי מצעקותיה של אמי. הנחתי שהיא כועסת על
שלא החזרתי את הגרוטאה האהובה שלה. נשכבתי על המיטה שבחדרי,
בניסיון להבין מה קרה לה. מה קרה לדמות האלוהית שלי.
אחרי שעתיים ענבל הופיעה בחדרי. היא נראתה כועסת, פגועה.
כשראיתי כמה היא עצובה, הבנתי הכל. היצור השמימי הטהור לא
נעלם. התודעה שלי, היא שנעלמה לכמה ימים. ניפצתי את התיאוריה
שלי לגבי נשים במכה אחת.  הבטתי בענבל, הילדה הרגילה שלי. לא
מלאך, לא אלוהים. פשוט ענבל.
ראיתי שהיא צעקה עלי. לא היה אכפת לי, כי ראיתי אותה באמת.
ראיתי את ענבל שאני אוהב. ענבל שלי.
ברירת מחדל מתוקה.