השמש האירה שמיים אדומים, ובין קרני האור האחרונות ניתן היה
הבחין כבר בארבעה כוכבים. בשבילו זו היה סתם עוד יום, סתם עוד
שקיעה, ובין רעש המכוניות החולפות ניסה לבודד צליל של תקווה.

הוא הכיר הרבה אנשים שנראו כמאושרים, וניסה לחשוב כמה מהם באמת
היו אהובים. בשבילו הם היו סתם אנשים, כמעט חפצים, והוא ניסה
להבין איך מישהו יכול היה להרגיש כלפיהם אהבה.

בין הכוכבים, שכבר נצנצו בשמיים, לא היה מסוגל להבדיל, להוקיר
כוכב בודד, ובשבילו הם נראו כמקבץ של מקומות עזובים. הוא לא
הבין, מה העניין?, כוכב אחד או כוכב אחר, ינצנץ או יכבה, הוא
לא יתמלא התרגשות או אכזבה.

ההרים שהקיפו אותו היו מכוסים כולם בשכבת שלג לבנה, אור היום
החדש שנולד גרם להכל להראות מסנוור וכמעט אלוהי. הוא עצם עיניו
לרווחה וניסה לקלוט הכל דרך האף, האוזניים והחוש השישי.

ציפורים צייצו מבין צמרות העצים, ובין הצלילים שמע בכי אנושי.
הוא הביט סביב וראה את רק את הפרי העסיסי.

הוא ידע לנגוס, האיש שנשך את הפרי הוא חיסל וירק הגלעין לפח.
לא הסתובב לאחור ולא עצר, המשיך ללכת לעבר שקיעה חדשה וזריחת
יום המחר.