המחשב הראשון המוצא באמו אמוק אמוק אמוק. ענק. ממש ענק. חדר
שלם.
היום הוא בקופסא ומסוגל לבצע פי כמה מאות יותר פעולות בשנייה.
אם תחשבו על זה שנייה...רמת הציפיות שלנו מהמחשב עלתה.
הביצועים עלו.
הסיבה היחידה שמשתמש ביתי באמת צריך מחשב שפעם היה מסוגל לשגר
טיל לירח היא כדי לבצע דימוי מציאות (מתחילים בתוכנות גרפיקה
ומסיימים במחשקים)
למה אנחנו צריכים להרוג אנשים בצורה מציאותית יותר?
למה לא אנשי חשבן רצים עם קלצ'ניקובים מקיסמים?
למה אנחנו צריכים להריץ את כל האינפורמציה?
ואיך זה שאתה חושב שאתה בכלל לא קשור למחשב, אבל כשהוא בתיקון
אתה מרגיש צורך אדיר לפתוח אותו. לא כמו כל דבר אחר שאתה רוצה
כי הם חסרים. הוא פשוט חלק מהשגרה. חלק מהכל.
עוד אין לנו מציאות מדומה. השאלה בשביל מה אנחנו צריכים אחת
אולי אני סתם מקשר בין מאטריקס לבין מחשבים.
אני בטוח שיש עוד משהו, אני גם מקווה שאני אחשוב עליו.
למה לעזאזל (שוב) אנחנו צריכים להרים את רף המחשב ויחד איתו
להרים את רף המציאות המדומה שלנו?
התעכלס של המחשב הוא מה שהוא היה, נגיד, בשנות ה-80. להקליד
המוון המוון פקודות על מסך שחור וזהו, והוא גולם, מבצע.
היום הכל נוח.
אבל הוא לא חושב לבד. הוא חושב במסגרת המיליארד ורבע פעולות
בשנייה בתחום המוגדר שא-נ-ח-נ-ו הצבנו לו. הוא חושב במסגרת,
דיברתי על זה עם חבר. כשיגיע היום שבו תהיה אינטליגנציה
מלאכותית... מה זה אומר?
זה כולה אומר שיהיו המווון המון מעבדים שחושבים במסגרת...
השאלה אם זו אינטליגנציה.
ואם כן...אז גם אנחנו חושבים בתוך הגבלת המסגרת הזו, רק עד שלב
מסוים, שם כבר אין מעבדים ואין מישהו שיכתיב מה לעשות במקרה
כזה.
אנחנו מנסים להגיע ל"שלמות" במחשב רק כדי לברוא את עצמנו?
או שזה רק עוד שלב בדרך, וכשנגיע לדבר האולטימטיבי הוא רק
ייפתח לפנינו עוד דלתות, והדרך לאלוהים עוד רחוקה?
ואולי האלוהים הוא הייעוד שלנו. כשנסיים. נמות
כמו שגיהנום ברא את גן עדן, ובלי גיהנום אין גן עדן-
אותו דבר אנחנו, בלי משהו שיניע אותנו, לא יהי מה לעשות
אולי לא, אולי נחיה בשלום ושלווה ונגשים את הייעוד האמיתי
שלנו, להבין את עצמנו.
המון תהיות רצו לי במוח, ועדיין רצות.
לא כתבתי את כולן, כי אז זה יתחיל להישמע כמו תאוריית
קונספירציה.