"אני לא יכול להיות מאוהב בך באמת... את יודעת."
כן. זה רון. ללא ספק זה הוא, גם אם היו מעירים אותי באמצע
הלילה והיו שואלים אותי מי אמר את המשפט הזה הייתי אומרת בלי
לדעת שזה רון.
"אני מבינה... אני לא מאשימה אותך.." כן, זאת אני. גם אם היו
מעירים אותי באמצע הלילה הייתי מזהה את עצמי ממרחקים, איך שאני
משקרת יפה. בטח שאני משאימה אותו.
"כי אני הייתי אתך כנה מההתחלה, סיפרתי לך על המצב שלי..."
בטח שסיפרת, כבר חודשים שאני שומעת אותך מיילל על זה שאתה לא
מוצא את האושר, שאתה לא מוצא אהבה. איך בדיוק חשבת למצוא אותה
אם אתה טוען שאתה לא מאוהב בה באמת.
"כן, סיפרת לי. אני מעריכה את זה. זה בסדר.."אני לא מעריכה
את זה, והוא פותח בי חור ממשפט למשפט, אני מרגישה איך הוא פותח
את הפצע שוב, שפתחו אותו כבר המונים כמוהו. שלא יכולים להתאהב
בי באמת.
"את יודעת שאם הייתי יכול, הייתי עושה את זה, אבל את פשוט לא
בשבילי."
אחרי שהייתי שם בשבילו. אחרי כל הימים האלה, אחרי כל הרגעים
היפים האלה, כשעשינו הכל ביחד,  
אמרת לי שאתה אוהב אותי.
" אני יודעת, גם אתה לא בשבילי." ואני מחבקת אותו מן הצד,
והוא ממשיך לבהות בתקרה של החדר, כאילו אני בכלל לא שם, לא
מחפשת את היד שלו שתחזיק את הדמעות עוד קצת בפנים.
"לפעמים אני מרגיש... שאת ספונטנית מדי בשבילי, אני אף פעם לא
יודע מה את רוצה ממני."
הוא מחבק אותי גם,  אבל אין לו אומץ להסתכל לי בעיניים. ואני
נושמת עמוק, רק לא לבכות עכשיו. תהיה גדולה. תביני. תעריכי.
תאשימי את עצמך. תהיי שפוטה שלו.
" אני יודעת, אני בן אדם מסובך, זאת לא אשמתך." אני חונקת את
המילים שרציתי להגיד. מרגישה שקצת יותר קרוב  הוא יגיע אלי,
ואני לא אוכל להחזיק את עצמי יותר.
"את מבינה, זה פשוט העניין הזה, של הייחוד. את לא רוצה ללכת
לסרטים, את לא רוצה ללכת לים, את לא רוצה ללכת לרקוד. את ממש
דפוקה בתור חברה, את ממש דפוקה בתור בחורה, בכלל."
אני מסתכלת עליו, ורואה שהתקרה יותר מעניינת ממני. וזה מדכא
אותי יותר. הוא מדכא אותי.
אני קמה מהתנוחה הנוחה שלי לידו ומסתכלת בשפתיים שלו, שזזות
כשהוא מדבר. יש לו שפתיים יפות.
"אבל הקטע שלך עם הנשיקות, זה הכי מוגזם.... כל הזמן את רוצה
להתנשק! זה משגע אותי! תגידי, מה את בתולה? מה את ילדה בת
10?"
הוא מתרגז, הוא קם. הוא אפילו כועס הפעם, להוציא מרון כעס זה
בערך כמו להוציא מסטיק ממכונת מסטיקים מושחתת בלי להכניס שקל.

"והמבטים האלה שלך! המבטים האלה, כל פעם שאני זז, כשאני
מדבר... יש לך מבטים כאלה! הם לא יוצאים לי מהראש!"
הפעם הוא מסתכל עלי, הוא מתכוון לזה. אני תוקעת בו מבט
ומחייכת, אני יודעת שזה מטרף אותו.
"והדבר הזה של ההסתערות! של היכולת שלי לעשות שומדבר בקשר
לזה, איך את מתייחסת אלי! מה אני כלום בשבילך?"
ואז אני מדביקה לו נשיקה גדולה על השפתיים, אני מרגישה שהוא
מחייך.
אפשר להרגיש את זה כשמתנשקים, ועכשיו אני לא צריכה לשמוע אותו
יותר. הוא שותק.
תשתוק כבר, חתיך.