[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטאליקה היבשר
/
הונוראריס קאוזה

את העילה לריב ביני ובין שותפי לדירה המכוערת, אינני זוכר. זה
גם לא מעניין. מאיזשהי סיבה שאיננה נהירה לאיש מאיתנו, התחלנו
להתווכח, והעניין הפך לריב מהסוג שמערב ווליום לא-נמוך; וכיוון
שאנחנו 4 שותפים חורשי-רעה, הווליום הלא-נמוך הפך לצרחות של
ממש, שזעזעו את הבניין הרעוע מהמסד עד הטפחות. גם השכנים
ראויים לקרדיט- הם צעקו בחזרה משפטים סתומים והוסיפו לרעש
הכללי, שבינתיים עירב גם קללות סצנוגרפיות עשירות----- בכל
מקרה, הסצנה ברורה ואין טעם להלאות בפרטים: הריב השגרתי הפך
למסכת דמים מטאפורית נוסח אופרות מסויימות של פוצ'יני.

אלא שבסופו של תהליך מצאתי את עצמי בודד מול מחנה היריב- שאר
שלושת שותפי. ואותו ריב הפך למערכה אמיתית, מהסוג שאי אפשר
להצמיד לו בדיחות טובות. וכאשר כלו כוחותי, ולא יכולתי להיכנע
מחד ולנצח מאידך, נקטתי באפשרות השלישית:
סיגוף-מרצון-לצורך-גרימת-רגשות-אשמה-ליריב. זוהי טכניקה מלאת
פאתוס, שבה אתה גוזר על עצמך הסתגפות, הרעבה עצמית ושתיקה
רועמת, בהיותך מסוגר בחדר נעול ללא תקשורת עם העולם- וכל זה
משמש כמעין הפגנת מחאה על מדיניותם של אויביך ערלי הלבב. ובתום
התהליך הם מרגישים כל כך אשמים על המצב שהביאו אותך אליו,
ומתחננים לחסדיך.
בהנחה שאינך מת, כמובן.

אני, ברוב תעוזה, החלטתי לעשות זאת, והריב הסתיים בכך שהסתערתי
לתוך חדרון זערורי בדירתנו המשותפת, ובטריקת דלת שלא נשמעה
כמותה מאז פרשת כרם נבות היזרעאלי- נעלתי את עצמי בחדר, נכון
לסיגוף הבלתי נמנע.
כמה הייתי גאה בעצמי! הייתי משוכנע ללא כל סייג שאני אליל
אמיתי, גיבור בעל נפש מחושלת, אחד שנכון להקריב עצמו על מזבח
הכבוד והצדק. הערצתי העצמית זינקה אל השמיים כמו כספית במדחום
הטבול בקפה רותח.





חמש דקות תמימות חולפות מעלי בדממת מוות, לאחר טריקת הדלת שלי,
שלא השתמעה כלל לשתי פנים. ואז, למרבה האימה, ניגלתה לעיני
מהות טיפשותי. כן, בו ברגע נפערו מולי תהומות אפלות ועמוקות
לאין-שיעור של האימבציליות שלי, יימח שמה, ונפרשו מולי אופקים
אינסופיים של טמטום, וכבר אין לי כל ספק, בחלוף חמש הדקת הללו:
אני אידיוט ברמות מעוררות יראה. אין דגנרט מובהק ממני בכל
הגלאקסיה.

וכל כך למה? ובכן, ברור כשמש שהפעולה שגזרתי על עצמי- הלא היא
ה"סגפנות טוטאלית לשם גרימת רגשות אשמה לאויב"- יכולה להתקיים
רק ע"י שני תנאים. תנאים אלו, אין ספק, לא יקוימו על ידי,
ופירושו של דבר שהחלטתי המגאלומנית תרד לטמיון באורח המביש
ביותר האפשרי.

העניין הוא כזה. אדם יכול להסתגף, להסתגר בתאו ולהרעיב עצמו
למוות (במטרה לגרום לזולתו רגשי אשמה נוראיים) רק כאשר: א)
ניטלת ממנו זכות ההתבכיינות, דהיינו, למעונה-מרצון אסור בתכלית
האיסור ליילל מרעב, לזעוק לאלילים אותם הוא עובד בבקשות רחמים,
לצווח, למרר בבכי ולקונן על מר גורלו. עליו לשבת בדומיה בתאו,
מסוגר בעצמו, חרישי ומודע למצבו, ולהיכון לנורא מכל ללא אומר.
עליו לקבל על עצמו את שגזר על עצמו, בשלווה. כך יצור סביבו
הילה מרהיבה של הירואיות. ב) אסור לו להיראות בציבור אלא אם
יפרצו אויביו את דלתו הנעולה, מתוך צער, חרטה ומוסר כליות.
ייתכן שבזמן סיגופיו יכתתו אויביו הלומי האשמה את הדלת, ויראו
אותו גווע, קמל, מתפוגג לעיניהם, מתנודד על טרפז-הגיהנום.
או-אז יתחננו למחילתו, ואז כאילו נשלמה משימתו. ייתכן גם,
שאותם אנשים יפרצו את דלתו לאחר מותו- ואז תיחשף לעיניהם גופתו
הרקובה, אכולת התולעים, המבחילה בכל קנה מידה הוליוודי, והצער
הגואה בתוכם יגרום להם לבצע ניתוח-אפנדיציט-עצמי-ללא-הרדמה
בעודם מזילים דמעות חרטה.

ואני, ארכי-מטומטם שכמוני, שכחתי את זה! איך יכולתי? הרי היה
צריך להיות ברור לי, בעקבות היכרותי המעמיקה עם עצמי, שלא אוכל
לוותר על זכותו הבסיסית ביותר של אדם- הזכות לרחמים עצמיים,
ולכן לא אוכל להימנע מלייבב, ולא אקיים את התנאי הראשון, וכך
ילכו סיגופי הנועזים לעזאזל! וכמו כן הייתי צריך לנחש, שלא
אעמוד באיסור לצאת מתאי! אהיה חייב לצאת ממנו כדי לסחוב מהמטבח
דברי מאכל-משמע שגם בסיגופים עצמם לא אוכל לעמוד!

אבל אין מנוס. מכיוון שכבר נקטתי בצעדים הקיצוניים, אין לי דרך
חזרה. אאלץ להמשיך בתוכניתי עד אשר אויבי אכולי-האשמה יתחננו
לכך שאפסיק לענות את עצמי.
אין לי ברירה, אלא ללכת עד הסוף.
הסיבה לכך היא שאף אחד מברואי האל לא מודע לכוחה הסופרלטיבי של
המילה הנאמרת. זה מוזר; אנחנו אומרים משהו ומיד חייבים לעמוד
במילה, לא ברור למה, בידיעה הנחרצת שכבודנו מוטל על הכף,
שעלינו לכבד את מילותינו, שאם לא כן הרינו הנחותים שביצורים.
אנחנו פולטים מילה, הבטחה או סתם התגרות, ומיד הננו קשורים
אליה בשלשלאות ברזל. אני בוהה בשעון המכוער שעל הקיר, שמחוגיו
נעים באיטיות שרק שדי השאול מסוגלים להגות, ואני שואל את עצמי-
איזה כוח מקולל כובל אותי להבטחתי להסתגף עד שהאויב יכנע?
תמונת השעון מתעמעמת לה במוחי; נוצר פרדוקס: אני תולה את חיי
בנאמנותי למילתי, כאשר מילתי גוזרת עלי מוות חד-משמעי.
השעון המכוער נעשה דומה יותר ויותר לשעוניו הנוזליים של דאלי,
אלא שזה שעל הקיר לא מספיק אסתטי כדי להחמיא לעצמו כך.
נקלעתי לברוך, אני משלים עם האמת בתודעתי.
ואין כל דרך חיננית לחמוק ממנו.





כלאי קטן, פצפון ממש, מאובק ושורץ פרוקי רגליים-קטנטנים אף הם.
הריח התלוי באוויר- אני מציין לעצמי תוך כדי כיווץ גבות עצוב-
רחוק מלהיות משובב נפש. אני מניח את ראשי על ברכי הכפופות
ותוהה על קנקנה של הנורה התלויה מהתקרה, שכן היא מהבהבת מדי
פעם בפעם וגם משמיעה רעשים תמוהים.

זהו חדר ריק למדי; הריהוט היחיד בו הוא הלכלוך (שבא עם ברחשים
קומפלט, ללא תוספת תשלום), ומזרון דק בפינה, ליד הקיר, שעליו
אני יושב זה עתה. וגם אותו שעון איטי, שכבר סיפרתי לכם עד כמה
עיצובו סר-טעם.
אני משעין את גבי הקמור על הקיר, ותחושה כאילו אני עשוי משכמות
בלבד אופפת אותי. מעביר כף יד מהוססת על ראשי הגזוז, הקוצני,
שמאז ומעולם התנגד שיערו לגרביטציה וצמח באיטיות כלפי מעלה.
ברגעים אלו, מאוד לא ברור לי מה עושים עכשיו. מה שדווקא ברור
לי ביותר הוא מה לא עושים עכשיו- לצאת מן החדר. עוצמת הריב
וקולניות טריקת הדלת מצמידים אותי ביתר נחישות אל נדרי להסתגף
עד שיתחננו שלושת שותפיי לרחמים. אסור לי לצאת, גם לא עבור כל
הון שבעולם.

מאחורי הדלת- שלושת שותפי שעשו נגדי יד אחת. אני חש חובה לתאר
אותם- אחרי מותי (אירוע שאיננו רחוק כל כך, אם להתמכר
לפאסימיות) יאלץ מישהו לדעת את תוארם, כדי לנקום את דמי...





שלושת שותפי היו אנשים ממוצעים ביותר, ולכן נקלעתי לקשיים כאשר
סקרתי את אופיים- הייתי חייב לעשות זאת כדי להסיר את מבטי
מהשעון שעל הקיר (ותנו לי לספר לכם משהו- זה היה אחד השעונים
הכי נחותים-אסתטית שייצר מישהו אי פעם). כבר חלפה חצי שעה לערך
מאז ננעלתי בתא הזעיר והשתרעתי על המזרן המאובק, ועדיין לא
סיפרתי על הנפשות הפועלות- אנוכי שכמוני- והנני לעשות זאת מיד.
אני מתנצל מראש על השמות הבדויים. אני מניח ששברתי שיא
אידיוטיזם כלשהו בהמצאת שמות בדויים.

הראשון הוא אלישע, שקיבל בשלב זה או אחר בחייו שם חיבה- לצורך
העניין, אליקו. הוא היה ברנש די גבוה שחימצן את שערו בדבקות
ומתוך אמונה עמוקה (איש לא יודע במה). אדם המעיד על עצמו שיש
לו חשיבה הגיונית ושכל ישר יחשוב מספר רב של פעמים לפני שיחליט
ללכת מכות עם אליקו.
בעצם, גם אדם נטול בינה לחלוטין לא היה הולך מכות עם אליקו.

השותף השני היה שותפה- אם כי לא הייתי מתערב על זה.
לא על סכומי כסף גדולים, בכל מקרה.
שמה היה שרה, והימצאותה בדירה היוותה ערובה לכך שלא תהיה אפילו
לא טיפה אחת של מתח מיני ברדיוס שני קילומטרים מאותה דירה. היה
לה שיער בעל אורך לא ברור (איפשהו בין הארוך לפחות-ארוך) ובעל
צבע לא מוגדר (איפשהו בין חום לסוג של צהוב-כהה) ובעל טקסטורה
לא ברורה (איפשהו בין הגלי לבין הגלי-לאחר-גיהוץ), ואם הייתי
מצרף חתך אורך שלה בצדודית הייתי מעורר אסוציאציות לל"ג בעומר.
לא משום שהיתה בעלת גזרה לוהטת אלא יותר משום שהזכירה את
הקרשים האלה, שילדים מפנים מאתרי בניה לאחר שכבר נעשתה היציקה.
וחוץ מכל זה היה לה אף מחודד, וחוסר מדהים בריסים תחתונים.

השותף השלישי הוא ריקי-טיקי-טאבי. אני מכנה אותו כך על שם
הנמייה ההודית מהסרט המצוייר הקלאסי, שבו נחשי הקוברה היו
גבוהים כגורדי שחקים. הוא היה קרוב אלי מאליקו ומשרה- היה חבר
טוב שלי. הוא היה ממוצע במידותיו- אולי קצת נמוך- ודומה היה
כאילו המקומות בפנים שבהם יש שיער- אצלו הם שעירים מהרגיל.
כלומר, היה לו הרבה מאוד שיער שחור על הקרקפת וגבות שחורות
במיוחד ושפע ריסים- שחורים אף הם- וגם כאשר התגלח היה צבע
סנטרו כשל מי שכרגע קם משבעה. צדי פניו וזרועותיו היו זרועים
נקודות חן והוא תמיד לבש חולצה לבנה, ששימשה כמחזיר אור נצחי
לשחור האפידרמיס שלו.

פעולה ראשונה שעלי לעשות היא השגת שמיכה, החלטתי בעודי מתקפל
לתוך עצמי, נוקש בשיני. אני חוכך בדעתי את שמיכתו של מי משותפי
לגנוב, שכן אם אגנוב את שמיכתי שלי- ידעו חבר מרעי שיצאתי
מכלאי.

לא ולא, אני עוצר. אני לא זז משום כלא. נשבעתי להירקב כאן,
ואצמד לשבועה, פאתטית ועלובה ככל שתהיה. מה הופך חיות פרא לבני
אדם, אם לא אהבתם את העקרונות?






...אני מתגנב על בהונותי אל עבר חדרם המשותף של שרה ואליקו.
לפני כ-5 דקות שמעתי את אליקו יוצא מהדירה בקול רם לעשות כל
מני דברים שהשתיקה יפה להם (ככה לפחות הוא טען), וידעתי ששרה
הלכה לעבוד. טאבי, למרבה המרמור, הווה עדיין מקור סכנה.

אני חולף בדממה על דלת החדרון שחלקתי עם טאבי. הוא היה עסוק
בהקלדה איטית תוך כדי בהיה במסך המחשב, שהאיר אותו בקרינה
כחלחלה.

ככל הנראה, זהו המקום לציין שהקואורדינציה איננה מן הכשרונות
שבהם ברכני הקב"ה, שכן תוך כדי התבוננות בטאבי הקורן אני נתקל
בדלת של ארון- רק מפלצי הגהינום יודעים למה היה שם ארון
מלכתחילה- חובט בה את ראשי, טורק אותה ברעש ומחליק על הרצפה,
וכבר שומע את צעדיו הכבדים של טאבי, שבא לבדוק מדוע ניזכרה
דירתנו להיות רדופת-רוחות-רפאים דווקא עכשיו.

אני שוחה אל הארון ומסתגר בו-טאבי כבר עומד במסדרון ושולח
מבטים תוהים לכל הכיוונים. "יופי, ניז'ינסקי," אני מחמיא לעצמי
במרירות, ומיד משנה טקטיקה-טאבי מתקרב אל המשלט-"...על נהרות
בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון על ערבים בתוכה תלינו
כינורותינו כי שם שאלונו שובינו דברי שיר ותוללנו שמחה שירו
לנו משיר ציון אין נשיר את שיר יהוה על אדמת נכר..."
טאבי הולך, ואני מפסיק להריץ במוחי את תהילים קל"ז. לאחר מספר
דקות של חנק בתוך הארון אני יוצא וגוזל את שמיכתו של אליקו
ומתגנב חזרה אל תאי, משתדל להימנע מהיתקלויות מיותרות בחפצים.
צנחתי על המזרון שלי והתעטפתי בשמיכה. אלמלא היו המים הגנובים
מתוקים כל כך הייתי בוודאי מתעורר באמצע הלילה לקול צעקותיו של
אליקו...

אבל זה לא יקרה, משום שמעולם לא גנבתי שום שמיכה. נהפוך הוא.
הלוואי והיתה לי שמיכה. רק נרדמתי בתאי וחלמתי על השמיכה,
והתעוררתי רועד מקור. הו שמיכתי רבת החן, שמיכת חמודות שלי,
איה את?





אור קלוש חדר אל תאי שורץ הברחשים, דרך החלון הצר שמעל המזרון.

עברתי לילה בתא! אני מלך הסיגופים! אני אביר מילת-הכבוד! איזה
גבר אני, לעזאזל! אושר מציף אותי, מפיח בי תקווה.

העיתוי, רבותי, היה אחת ההברקות של השטן, בתקופת הזוהר שלו,
וזאת הסיבה שבדיוק בפסגת אושרי- אליה הגעתי רק בנס, ללא
השמיכה- נזכר הרעב להכות בי. קורנפלקס, אני מהרהר לעצמי, המממ,
ביצת עין, טוסט ריחני עם גבינה צהובה, סלט רווי שמן... כוס
שוקו... אף אחד לא אמור להיות עכשיו בדירה. שרה עובדת, טאבי
באוניברסיטה ואליקו שורץ איפשהו... רק אני והכולסטרול...

לאלאלאלאלאלאלאלא. לא ולא, ועוד פעם לא. לא אשבר. עבר רק לילה
קטנטן אחד, ורק כשלושת-רבעי השעה של ערות לפני השינה הטרופה,
ופירושו של דבר שעוד לא טעמתי את טעם הסבל. אין דרך מילוט-
נשבעתי להסתגר בתא עד שמי מאיתנו יתפגר ראשון. שוב אני מקלל את
גאוותי שכובלת אותי למילה שלי, שלא שווה יריקה, ולמעשי
הדרמטיים שיום אחד ימיטו עלי אסון...





הדקות זוחלות. אני עדיין בוהה במחוגי השעון, ומחליט בנחרצות
שמדובר בתופעה שיווקית מדהימה--- גם איטיות וגם עיצוב מזוויע
בחבילה אחת. שעון מכוער שכזה לא היה עומד אפילו לא בסטנדרטים
הנמוכים ביותר לאסתטיקה עך-פי תומס מאקווינו, הו לא.

אני צונח אל שינה טרופה, מתגלגל אנה ואנה על המזרון, אוחז את
גולגלתי בשתי ידי כדי לוודא שהיא עוד שם והאם יש דרך לשנות את
המצב.
עבר כל כך מעט זמן, ואני כבר קרוב לקריסה.

זה השקט.
הוא בלתי נסבל, מהדהד מן הקירות העירומים, גם ובעיקר כאשר
שותפי-מי-יתן-ויכה-אותם-הדבר נמצאים בדירה. זה מן שקט מוחשי,
שתלוי באוויר ומכביד על הנשימה. אני לא יכול עם השקט הארור,
אני חייב קולות, טונים, רעש, חיים. זה שקט שהולך יד ביד עם
בדידות, וכיוון שמזו האחרונה לא ניתן להיפטר- גם השקט
הדיסוננטי חודר לכל פינה וסודק את הביטחון שלי באסטרטגיה שלי
ובתכנונים שלי ובאופי שלי, שככל הנראה שובר שיאי עיוות.

ולשלושה, אלה שבעולם שמאחורי הכלא שלי, להם משום מה זה לא
מפריע... אף אחד לא דפק על הדלת, לצעוק עלי שאני דפוק ושאצא
כבר, והם גם לא מדברים עלי מאחורי הגב. הם מתעלמים ממני, כאילו
אני לא קיים, כאילו אני חסר משמעות, כאילו השקט הכפוי בלע אותי
ועיקם את האף.

אילו היה זה רק השקט--- אבל זו גם ההתעלמות... והנה דמעות
הרחמים העצמיים, האהובות כל כך, מפלסות להן דרך אל לחיי
השקועות. לכל הרוחות.





בכל ימי חיי- למן הזיכרון הראשון שלי כיצור בעל תודעה ועד
רגעים אלו ממש- בכל ימי חיי לא ראיתי שעון אנאלוגי כל כך מעורר
קבס. המעצב שהיה אחראי להשרצת השעון הזה בוודאי נתלה על עץ
ברוש לאחר השיווק הראשוני.

"האתה עכרת את ישראל?" אני פונה אל השעון בערפול-מה.
"תשמע," הוא מהסס, "בנאדם צריך להתפרנס ממשהו..."
אני מהנהן בהשתתפות.





גאווה היא דבר אמביוולנטי.

כלומר, היא יותר חזקה מאהבה למשל, או מחכמה, דברים כאלה. אהבה
מחלישה אותך וחכמה עושה אותך רכרוכי ומפונק, אבל גאווה היא
הכוח המניע את העולם. כל מי שטוען שהאהבה היא הכוח המניע את
העולם הוא אחד משלושה דברים- היפי, יועץ חינוכי או עורך עיתון
נוער.
תיתכן קומבינציה של שלושתם, ואז זה ב-א-מ-ת עצוב.

גאווה היא הכוח המבליע את הדמעות שלך כשהן מדגדגות אותך מהצד
הפנימי של הפנים שלך.
היא הרסן, הריתמה, המרימה את הסנטר שלך ומכווצת את הגבות שלך
ומערפלת את המבט שלך בהתרסה, כשמישהו חזק יותר פוגע בך.
היא האצבעות שלך כשאתה מתאמץ לחסום פצע פעור כדי שלא ידמם,
והיא הקב עליו אתה נשען כשרגליך שבורות, המיתלה הרך ששומר את
הזרוע המרוסקת שלך באותה תנוחה עד שתתאחה.
היא הרטייה שאתה מניח כדי לכסות על עינך העיוורת.

והיא גם מניעה אותך לעשות דברים שאתה יודע שלא תוכל לעמוד בהם,
שאתה יודע שתתחרט עליהם. ואז היא קושרת אותך לתורן האונייה
שאתה בעצמך העלת על שרטון- אפילו כשאתה מבין כמה מיותר המעשה
שעשית, גאוותך לא מניחה לך לוותר ולהתנצל, משום שכאן נכנסים
לתמונה שני חבריה הטובים- הכבוד והמחוייבות.

הגאווה חזקה מן החכמה ומן האהבה מכיוון שאם תשקול במאזניים
אצילות כנגד בריאות, תיטה הכף לטובת האצילות, ואם תשקול את
כבודך כנגד כבודו של מישהו אחר, תיטה הכף לטובת כבודך.

כל זה נכון ומוכח, אבל רק לגבי 99.9% מהמקרים. תמיד יש
יוצאים-מן-הכלל. וזהו אחד מהם.





"אהלן." אני נוטה למות- תקופת הבידוד קיצרה את חיי בשנה אחת
לפחות. כל כך הרבה סבל בכל כך מעט זמן.....
"פופקורן?" מציע לי אליקו, בעוד שרה וטאבי בוהים בטלוויזיה
בביקורתיות.
"בכל עת. מה זה הסרט הזה?"
"חרא של סרט."
אני מעיף מבט ונוכח לדעת שהם צודקים.
"תעשו לי מקום."
הם זזים קצת, ואני זוכה לשבת ליד טאבי, בעמדה מוצלחת מבחינת
הקירבה לפופקורן. אני צופה בסרט. גרוע ככל שיהיה, הוא עדיף על
שעות הסבל הנוראות שעברתי, ושעכשיו- ברוך השם- כבר מאחורי.
"באמת חרא סרט."
"זה היה או זה, או החדשות," נאנח אליקו ושולח יד אל הפופקורן.
"אה. זה מסביר את זה."

אנחנו מתבוננים במרקע ומכרסמים פופקורן. בסרט מתפוצץ איזשהו
בניין.
"תשמעו משהו," אני מנסה. טאבי מלכסן אלי מבט.
"נכון בחדר הצדדי מצד שמאל של המסדרון יש שעון על הקיר?"
"מה איתו?" שואל אליקו בעצלתיים.

"זה השעון הכי מכוער שראיתי בכל ימי חיי."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
וודי אלן הוא
זקן סנילי מקריח
ומגמגם שאף פעם
לא יצא מניו
יורק ושלמד עם
השנים להתגאות
בלוזריות שלו
ואפילו הצליח
להשיג מזה
זיונים!





פרובוקטורית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/5/02 15:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטאליקה היבשר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה