שיר מספר 500

כה מבחילים הם האנשים. כה מבחילים. גברים ונשים כאחד. דלי רגש
וחדלי אישים.

הותירוני ללא פה, ללא עיניים ואת עורי הפשילו מעליי.

אם נגזר עלי למות בעודי חי מוטב שאפר גזירה זו בכך שאמות כי
רצוני בכך.

מי אמר שאף פעם לא הייתי חי?
אות החיים שלי הוא המוות שלי.

מילים שאין בהן יופי עוד. מילים שאין בהן יופי.

"היה זה יום סגרירי, גשום, ומושלג. "יום חורף"? יום זה מרגש
מיום חורף. "יום חורף". רוחות סערה נשבו סביבי בעוצמה אדירה -
עקרו עצים ממקום מושבם הקבוע, ממקור ראשית היוצרות החיים. ענפי
העצים שלטו בהם כרצונם - ולא הרעידו את נפשי. גשם שוטף ניטח על
האדמה הלחה, חלחל בנחרצות לתוך כל מרחב מעמקיה, ופגע ברכות
בצווארי ולא בי. ואני הבנתי שאכן זכיתי לבסוף לחוות את האושר
הנכסף שהובטח לי, עם סילוק השכנים סביב גופי. החופש מטרדות,
החופש מקרובים ומטפילים אחרים." (קיץ 92)